שום כלום

באשמת עצבים רפופים/יונה וולך

באשמת עצבים רפופים
בעוד שכל חריקה יכולה
להיות לא רק סוף של דבש

אתה עובר במשכנות הפרפרים
בלילה ואלפים מתאבדים
אל מול מנורותיך

מאחוריך אתה משאיר
דם בורח
אנשים מקולפים עורם
ושותתים
למשהו אחר

כאן הדברים מתמזגים
כמו קֻביות הבתים
בלילות ערפל
כאן הדבש פחות מתוק
ולא יפסיק

הפרצופים
הפרצופים הנוראים שבהם
עיניים משנות מקום
לא קל בעוון כזה
להימלט כשאתה קופץ משורה לשורה
ומלבדך יודע
ימציאוך נוה צרעות
אל היה דאוג.