כתבתי הרבה והפסקתי.
מילים על גבי מילים.
על האלימות שלה כשהייתי ילדה, על האורגזמות האינסופיות עם י, על איך הפסקתי להאמין במונח שפיות כשחוויתי את כל מה שמטורפים רואים עם אדם אחר שראה בדיוק מה שראיתי וחיבר אותי למקום שממנו אי אפשר יותר להינצל , על האונס והתינוק שאני ומ *בחרנו* ליצור ואז התחרטנו (הוא התחרט)
ואז פשוט השתתקתי.
חדלתי לכתוב.
חשבתי שזה מוזר שאני יכולה לכתוב שעות אבל הדבר הכי קטן יגרום לי להשתתק, להתרחק להמנע. כמו שקרה היום. בחרתי לשתוק. אני מוקפת לאחרונה באנשים (אולי יחסית אלי) אבל כמי שידיד שלי תמיד אמר שמתמיהה אותו :
הןא תמיד תיאר את המבט שלי כמשונה, מצד אחד יכול להיות הכי חי וההבעות שלי ברורות וילדותיות. מצד שני הוא תמיד היה מספר איך המבט שלי פתאום קופא בחלל והפנים מתרוקנות מצבע ולפתע העיינים מתות.
אני חושבת שאחת הסיבות היא היא עדינות ואני עדינה,לא מהסוג הנשי המתחנחן שמעולם לא הערכתי. אני שבירה באמת . כמו אדם שרוצה לטרוף אנשים. כמו אדם שלא יכול לגעת בהם וחייב לשטוף את ידיו כל הזמן.. כמו מי שכל מבט ומגע מפספס אותו וזה שגם לקרוע את התחת של אחרת עדזוב דם יצית בו רק הד קלוש לאנושי ורק לרגע.
בציפיה , באהבה, בכאב משהו בי נעצר, מביט מהצד , יוצא מעצמו, מתעשת ומבין כמה מוזר ונבוך הכל, כמה אנחנו לא במקום ובזמן מנותקים ולבד לגמרי לבד. זה הציף אותי פתאום שאולי אותו ידיד שגם אומר לי לפעמים שזה מוזר שהפנים שלי לפעמים נראות כמו פני בובה מחרסינה (ויש לו אוסף של כאלה)- פשוט מזהה את ההתאבכות,
הרגע שלפני המבט המת החלול , הרגע שמנתר מתוך האושר הוא החרסינה , הפורצלן כי הוא שביר ודקיק מדי לתיאור והבנה,
זה כמו שניתן לומר שהכל יחסי כי מגע חוט תיל יכול להיות דומה לחיספוס בד מלמלה גס של תחתון חוטיני שחור שנוגע ושב בדגדגן תפוח של אחרי אורגזמה. רגיש מכדי מגע כשהוא מושך אותו בידו מעלה מהדק עוד ועוד מעליו . זו ההבנה שהקשר מכריח שאין גבוה נמוך, קטן וגדול, בחוץ בפנים עכשיו ואחר כך.
רק המבט המדויק שקולע למצב קוונטי , חי מת, המוות הכסוף הוא עדינות שיש לה אינספור צורות וצבעים או למעשה הרגע הזה שבין עור גמיש של אדם מת למבט מת של אדם חי , התווך בינהם הוא החרסינה, היא מפתלת את המצב בינהם לבהירות, ניגודים משלימים שיוצרים אדם באמת -מבט שלם.
הפיתול .
הפרקטל.
יש לו הרבה שמות.
אני לא חושבת שאנשים משקרים באמת.
אבל כרגע אני כל כך לבד שככל שמקיפים אותי יותר אנשים ונוגעים זה רק מעורר בי יותר מודעות לכמה אני לבד באמת.
