זה מוזר.
חשבתי למה בחרתי לנתק קשר מיוזמתי והולך ומתחוור לי שהמניעים שלי משונים (גם אם עקביים לאורך השנים).
אני לא בראש לנסח את זה כעת אבל זה קשור לעובדה שאני לא חווה רגש עז מבע לרוב האנשים. רובם לא חודרים לי מתחת למעטה הקשיח.
זה קשור לזה שאני עושה עסקאות מטופשות עם הגורל , למשל מה הסיכוי שאזהה שהשחקנית היא אחותה של הסקסולוגית שאיתה מדבר? קלוש נכון? ועוד ביחס לזיהוי שבוצע ע"י זה שבאמת שקעתי בדמותה ופתאום הבחנתי בקווי דמיון מוזרים בינה לבין אדם שהיה הידיד הטוב ביותר שלי שלא ראיתי 15 שנים. זרה מוחלטת . אז אני אומרת לעצמי בוודאי יתברר שאני טועה - לזהות אדם מסוים ועוד קרבת דם ע"י אדם שלישי שקרוב במקרה לשחקנית זו? מה הסיכוי? אם ימצא שאני טועה ואומנם זו מדינה קטנה אבל מה הסיכוי אז הגורל אומר שנכון להתרחק ממנו.
זה קשור לבילבול שלי לגביו, אני תמיד חושדת בו שהוא אומר דבר מהפה לחוץ ומנגד אני חווה תחושת בטן חזקה שהדברים שונים לגמרי מהחוויה הזו (שהוא אדם מקסים) . שיש בו עומק. שיש בו אפילו שלא מבין לרוב למה אני מכוונת (ולא תמיד מתעניין אולי כי לדעתו אני לא ברורה) כי יש בינינו קווי דמיון משונים. למשל מה שעברנו עם סבתא שלנו. הקושי החברתי. העובדה שהוא פולי. הצורך שלו במגע אינסופי. העובדה שהוא לא נינוח לדבר על דברים שלא מבין. אולי עומק מסוים שנגיש רק כי מדבר קצה קצהו של קרחון ממה שעובר לו בפנים גם. העובדה שהוא יותר רגיש והדדי ממה שנדמה אפילו או מה שמצטייר כאילו כנרקיסיזם. יש בי דברים כאלה למכביר.
אולי העובדה שהזדיינתי שנים עם אחיו לפניו וכל הסיטואציה מוזרה , הרי בלי להכיר אותו נתקלתי בו בערך בגיל שהכרתי את אחיו ומעולם לא הקדשתי לזה מחשבה (גיל 19 בערך).
אבל בעיקר יש לי כל הזמן תחושה שהיא לא קנאה, להפך, מתישהו אכתוב על זה ועל דברים אחרים-
החוויה שלי היא שזה לא משנה לי עם מי הוא נמצא. גם לא משנה לי הקשר בינינו היה תמיד שפחה ואדון . יש שם משהו שגרם לי לפחד כשהבנתי שהתיסכול העמוק ביותר שלי הוא שהוא מתרחק ממני אפילו לרגע כמו שביקש תמיד שאגע בו, שהבנתי שהחוויה שלי שכמעט לא מתרחשת הייתה של תיסכול עמוק שלא יכולתי לטפל בידו ובו כשפרק את הכתף . כלומר מין מקום לא ברור שאני אמורה להיות שם. ששום דבר פחות מזה לא מספיק. לא שישית . לא רבע או חצי (אני היום בזוגיות)
וזה העניין כשאני מגיעה לתחושות האלה , אני לא סומכת על תחושות בטן. אני אפילו שמחה אם נוגע באחרת ועוד בעלת ניסיון כי יש לי גם כמה דברים לומר על זה. אבל אני לא יכולה "לחלוק" כי אני לא מרגישה בניגוד לרוב האנשים שזה קינק ותו לא. אני מרגישה מעין אשמה. בעיה. חוסר . משהו לא נכון שאני בקשר אחר ולא נותנת מקום יותר מלא , ארוך ומלא לזה ואני לא מצליחה להשתחרר מהפחד הזה.
ההבדל אולי בינינו שבשניה שאני חשה קרבה ולא פחות ממנו את החשש הזה שיקומו וילכו או יבקרו אחתי הוא שהתגובה שלי היא לעשות אחורה פנה וללכת. להסתגר. אז הוא כתב לי לגביה "ותיהי כנה" . אני כנה. אתה לא בטוח אז אולי חושב משהו אחר. אולי אפילו כמוני קל לך יותר להבין אדם כמוני ולראות מי עומד מולך כשאנשים אחרים מצטרפים לקשר. כמו שראיתי צד מאוד שונה שלו עם חברתו הטובה שנגע לי ממש. אני לא יודעת . אני מעדיפה לא לנחש.
אבל אם לפחות אני זוכרת משהו נכון (לגביו) נדמה לי שהוא מנסה להתקרב כשאוהב וחש תמיד אימה וחשש שזה לא המצב. אני להפך נוטה להתרחק עם הסימן הראשון לרגש עז. אז כשהבנתי שזה לא משחק ילדים -
ודווקא חוסר ההבנה בינינו הוא לא מה שמעיב עלי (האדם הכי קרוב לי שש שנים היה בדיוק באותה "תחושה" כמוהו) . אני מכבדת את הגבול שאני מרגישה. מצד אחד זו בריחה כי אני תמיד פועלת בניגוד לדחף ולרצון שלי ומוותרת ומצד שני-
אני מכבדת את הגבול שלי יותר מתמיד. למשל אני בוחרת לא להכיר אנשים חדשים מעבר לאלה שהכרתי לפניו. לעצור. לשהות. כי אין לי צורך לגעת באחר ולעבד את הדברים שאני חווה.
אבל אני אולי האדם התמוה בעולם כשאני כותבת ומבינה שאני מתרחקת דווקא כי לא הרגיש לי בכלל שבניגוד לאנשים אחרים קל לי לשבור את זה ולהפך משהו בצורה בה אני חיה הרגיש לי כהכי לא נכון למה שצריך להיות הקשר בינינו כי יש שם משהו שלא שמתי עליו את האצבע בגללו אני מרגישה אחרת.
ומצד שני זה לא עניין של קנאה אבל איך אני אמורה לבטוח באדם שחושב שאהבה היא תמריץ? או תבלין? שיכול לאהוב רק כי מתרחקים ממנו (וזה בטח לא המצב באמת)? שיכול לחזור על אותם המילים בדיוק באותו סדר לעוד אינספור נשים אחרות (העניין הוא לא הנשים כמו משקל המילים)? וזה לא שזה מפריע לי אבל אני אף פעם לא יודעת אם מה שאני רואה ומרגישה נכון. אני מפקפקת בתחושה שיש לי מהיום הראשון שזה אמור להיות משהו אחר. לא אכפת לי אם קשר של אדון וזונה או אחרת . אני מפקפקת בצורך שלי להיות קרובה אליו ובעובדה שהוא מעלה בי תחושה שרק בן אדם אחד העלה אי פעם. אני מפקפקת שאני בשלב להכיל את זה . אני מפקפקת אם זה אומר לו משהו. אני מאוימת מהתלות שנוצרת. אז אני שותקת וקמה והולכת. חראגיל.
אפילו התחלתי בדיוק ממש בחתך הזמן הזה לפחד פחות מצליל קולו. יש בו משהו רך כמו אחיו. אבל זעם משתק אותי לגמרי. החדות הזו שגם בו צצה לפעמים היא שמפחידה אותי וחשבתי שזה משמעותי אז פתאום היתה לי עוד סיבה לעצור הכל ולהסתלק. לתת לשכחה שלו לעשות את שלה .
הכל טיפשי. כי לא אכפת לי אם הוא מפלצת כמוני (בכל זאת, הוא עדין דומה לי במקצת) או להפך אולי לכן הרגיש באדם. אני לא צריכה גבולות כאלה. מבחינתי אמצא תמיד סיבה לאהוב בו כל מה שקיים. אבל דווקא בגלל זה אני עוצרת עכשיו.