שום כלום

כתבתי היום על הקושי שלי לזהות פנים של אנשים , כמו השחקן של דהאמר מאימה אמריקאית כאותו אדם בגלל שאף אחד לא מתייחס לשינויים הקטנים שהפנים של אנשים עוברים כאילו הם אדם חדש כמה תשובות יפות שקיבלתי בנושא היו דברים שארצה לזכור שהעלו כמה אנשים ודיברתי על היכולת שלי לזכור פרטים הכי קטנים אבל למשל קושי משמעותי בזכרון שמות של אנשים, ספרים או סרטים (זוכרת את החדר שלי מגיל 3 למשל לפרטי פרטים)- 

אנזל-

"

אבל יש גם אוטיסטים למשל כמו אמא שלי שיכולים להגיד לך מיידית באיזה עמוד ושורה מופיע משפט מסויים בספר אז לדעתי זה פחות משנה אם הזכרון צלילי תמונתי מילולי או מספרי אלא די בעובדה שהוא טוטאלי כדי לחולל זהות הנוטה לראות מעבר למחזורי ולגלי שזו גם הסיבה לאפקט הבועתי ולתגובתיות המאוד שונה אופיינית לאוטיזם

הבעיה שזה דיפרנציאלי
זאת אומרת מהרגע שצד והיבט אחד הופך לדינמי היבט אחר יהפוך לסטאטי ומקובע כדי לזהות בכל שינוי ניתוק, עובדה שיש לה גם משמעות רגשיות אולטימטיבית כמובן

זאת אומרת שאם את מתקבעת אינסופית על היבט אחד, למשל צורה, את מאבדת בהכרח מידע הנגזר מהיבטים אחרים, מידע שאמור להשלים לך את התמונה
לא במקרה זה כל השטיק של תורת הקוונטים
זה הדילמה שאיתה היא מנסה להתמודד
שככל שאת ממוקדת בצורה תאבדי מידע הנוגע לתנועה
ולהפך
עובדה שגם הכי נוגעת לקשי מיקוד וקשב כמובן

למשל
אתמול צילמתי ציפורים מעל הקניון
כדי לקבל את הצורה הכי מדוייקת שלהן אני צריך לצלם במהירות הכי גבוהה, זאת אומרת לחתוך את התנועה להכי הרבה תמונות אחרת זה יצא מטושטש
אלא שאופי ויופי הציפור נמצא גם בתנועתה במרחב וכדי לצלם את התנועה הזאת אני צריך מהירות צמצם הכי נמוכה כדי שהמצלמה תקלוט בבת אחת מיקומים שונים של הציפור

לדעתי אוטיסטים נקרעים ונקראים הלכה למעשה בגלל זה בין ההכי איטי להכי מהיר
אני יודע שבכל מקרה אני כזה

ויש מצב שבגלל זה שאלת התנועה כל כך צמודה לשאלת השפה באוטיזם
ובהתאם הרגישות למבט ומגע"

פלונית אלמונית :

"שינויים אנרגטיים (הבעות פנים וקול) חושפים אנשים שונים באותו האדם, גם בהפרש של שניות. אף פעם לא הבנתי איך הקטע הזה לא מקבל יחס בתרבות הנורמטיבית, כי בחוויה שלי אני אדם אחר כל מפגש ואדם אחר בהפרשים של דקות בתוך המפגש. אבל בעצם זה די הגיוני - חלק משמעותי מהיכולת לתפקד בהיררכיה ובנורמה החברתית זה לייצר זהות עקבית, אפילו מותג. הם מתייחסים למה שחשוב להם - העקביות - ולא נותנים חשיבות לפלואידיות ולריבוי. אז זה פשוט נמחק מבחינה אונטולוגית, וככה דפוסים אנרגטיים שונים באותו הבנאדם פשוט מתמזגים עבור הסביבה לאחד."

לגבי זמן , כי תחושת הזמן שלי יחסית ולא רציפה לפעמים עצם הבנתה רעוע (מה שנוגע לחוויה של ההווה כפיקציה, זכרון אצלי וכמובן החוויה שאני "נעדרת" מקיום" - 

זיוי רשמה לי : 

"לתחושתי, לא הזיכרון עצמו מפריע להוות, אלא תבניות עוויתיות שעושות בו, בנפש, בגוף, עיבוד מניפולטיבי מסוים. זיכרון, לתפישתי, לא יכול להיות נפרד מחוית ההווה שלי, שהיא הקשרית מרובדת. לפעמים, כשמשתחררת בי עווית משתקת, אני מרגישה את כובד המשקל של התבנית. הזכרונות ממשיכים להתקיים, אבל הם מקבלים משקל אחר, נרקמים ברשת ככה שאני נקלעת לבורות פחות נדחסים, או שהבור נעשה לתעלת לידה. עבורי העמקה של הזדהות עם כיוונים שונים, מדללת משקל יתר על אירוע מסוים, ופותחת לקראת רצוי בלתי ידוע מראש."

ואנזל:

"

העוויתיות הכרונית תרתי משמע נגזרת מגוףנפש הנקרע ונקרא כמו שתיאורו כאן בין פרשנויות שונות כך שזה דווקא הכי מילולי, למעשה בגלל שזה לגמרי מילולי ההיבט האינרציוני של הזהות מתבטא בחדות כל פעם שרבדי הזמן בבסיס הזהות משנים את מיקומם יחסית אחד לשני
זה גם מתכתב עם מה שמור כתבה שפרשנותה את המציאות משתנה מצטלבת ואף סותרת כל הזמן

משער שכל קומבינה רב רבדית מתארת זהות מובחנת די כדי להכריח מצע קוהרנטי מספיק אם כי לפרק זמן קצוב עד ששוב שינוי טקטוני כזה או אחר מחולל אינרציה לכיוון אחר המשמשת כמצע סמנטי די כדי להיות "שפה"
אולי זה תואם למצבים היסטוריים אבולוציונים
סביר

מעניין שגם ווירגיניה וולף תיארה זהות מולטי זהותית דומה מנופצת זמן אבל קוהרנטית או על קוהרנטית בדרכה

בורות נפערים כתוצאה ממתחי גוף נפש משתנים
כתוצאה מציפיה מסויימת שנתקלת בתגובה הפוכה לה למשל נוצר בור

גם גרביטציה היא בור
אם אתה לא נמשך לאף אחד או אחת ולכן גם לא נדחה אתה לא חווה בורות וגם לא בליטות"

ממשיכה להעתיק את השיחה מול זיוי (תגובתה):

" אנזל יש איזשהו מהלך שחוזר על עצמו בשינויים נרטיביים חווייתיים
חוזר וקורה שיש הצטברות של רישום שינויים קטנים בנרטיב/חוויה, שמגיעים למן עומס נשיאה שמקריס את המערך, ופותח אותו לארגון מידע מחודש
נוצרת בשלב "מעבר" תחושת בור אנרגטית
כאילו מערך מתחים שהיה בעודפות מתח וצפידה, נשמט לנפילה
והבור והנפילה חושפים, עם הזמן, מערך מתחים אפקטיבי, דינמי יותר" 

מענה שלו , יפה בעיני על גבולות אישיים מתוך ההוויה , החוויה ולא מתוך סף החלטה אישית (היומרה הקבועה ל"רצון חופשי" ושליטה על קיומך):

"

בגלל זה עם הזמן חושית ונפשית נלמד לי לאהוב את הנפילה, את הבור, את החור, שברור לי שבדיוק כמו שכתבת זו בדיוק התנועה, התנודה, הנחוצה לשינוי המשקלים בצמתים כדי לאפשר תעבורה בין נרטיבית אפקטיבית יותר

בגלל זה כשבוויכוח אחר כאן אנשים מתארים מעצורים כמגלמים החלטה אישית אני פחות מתחבר שלדעתי מעצור, נקודה, ולכן קצב, מתפתח כמו שכתבת קריסה אחר קריסה 

וכעובדה חוויית העודפות המשתקת תדירה בענק לזהות האוטיסטית כדי להצביע לסוג הרבה יותר דינמי, וסטאטי, של זהות ולכן היה ממש כיף בהינתן דיאלוג איתה

אז גם אין ספק שאין רע מזיק ורצחני יותר מהיחס המקצועי לקטטוני למשל"

ועל זה זיוי עונה :

"אריה אנזל אני מגיבה יחסית הרבה לאחרונה בעצירה, נקודה וסימן קריאה, בסביבת העבודה ולא רק. זו תגובת נגד שיש בה "לא תעשו בי x", לא רוצה ולא מסכימה. אבל התגובה הזו מחריפה בדרך כלל את מצבי, מסחררת ותולשת. זה מתחבר לי להזדהות יתר, מהשיח כאן עם שניר. גם כי יש תחושה שאני עוד יותר נועצת את עצמי לסטאטיקה של להיות "משהו", סגור, שמשתמשים בו. כולאת את עצמי לויכוח נראטיבי חסר מוצא.
ואילו התנועה שאני לומדת להטמיע למפגש מותח (באיטיות מורטת, שככה כנראה מטפטף לצוף) היא ציפה ונוזליות, שזה אולי למשוך את האנרגיה ואת חוד ההזדהות לעבר הבור."

אנזל:

"כי עצירה גם היא הרי מוטת הקשר ולא מאפיין עצמוני של הזהות

המאפיין העצמוני לכאורה הוא הנטיה לפתח עודפות מול ועם סיטואציות שלא משאירות חותם מיוחד באף אחד אחר

גם לדעתי תחושתי חווייתי המודעות לזמן מאפשר לאוטיסט יותר מלעקוף את הבור אלא לזהות איך ולמה הוא נוצר מלכתחילה שגם זה היבט של זהות מוטת הקשר שממנו הנורמה מתעלמת כדי לזהות אותנו כחסרי קשר והקשר לגיטימי בכלל
אנחנו מזהים את הדברים בזמן ודרך היווצרותם
ביחוד כאלה שהנורמה חווה סטאטית"

בהקשר גם ס כתבה תגובה יפה ודודית - 

ס- 

"לכל חיתוך בהווה, מימד קשב נוחכי יש את הקשרים והקשרים ומשקלים וחשיבויות וזכרונות ומרחקים משלו." 

דודית- 

"חושבת על זה המון "בזמן האחרון".
ותחושת הזמן שלי לגמרי לגמרי לא יציבה. אותו אירוע יכול להיראות לי לסירוגין כאילו התרחש לפני המון זמן, וכאילו קרה זה עתה. שמתי לב שזה תלוי דרך איזו פרספקטיבה אני נזכרת/מהרהרת באירוע, או ליתר דיוק, מה בדיוק גרם לי להיזכר בו או לחשוב עליו.
זה כאילו מתקיימים במקביל הרבה רצפים, שכל אחד מהם מתארגן לי אחרת באופן טמפורלי, ולכן אם אני אחשוב על אירוע או אדם מסוים דרך רצף אחד, הוא ימוקם אחרת בזמן מאשר אם אחשוב עליו דרך רצף אחר."