מה משותף לכל השתיקות והשברים עליהם אנחנו צורחים כל השנים? מה משותף לכל מי שפה שואל וקורא?
כל השנים אומרים לנו שלא נכון לשתוק ככה, שלא נכון לדבר ככה, שאנחנו צריכים להצטער ולהיות כמו האחר ואז יהיה בסדר.
שנים אנחנו מפנימים את המסר-
ותמיד חשבתי דיכאון , כל שנה אני פחות מבינה איך לדבר עם אנשים, איך לכתוב, אני הולכת ומאבדת עניין בקיים , בתנועה, בתזוזה במקלחת -
כי גם לא להיות הם לוקחים לנו.
תמיד מרגיש שנולדת חסר, הייתי בטוחה שלכולם יש משהו שלי אין, הייתי מספרת בראש סיפורים שלמים על ליליות ורוחות נודדות מבית לבית , בלי חצר, בלי חבר בלי נשמה-
למה אני לא רוצה להצליח, למה אני לא מגלה עניין כמו העניין של אחר, למה הכל כל כך שחור וקודר?
עד שאתה לא יכול נמעך ימים שלמים במחשבה , בתקווה שיש שם אחר - לא יכול כבר לשלוט במחשבות שמציצות , מאחורי המסך לפחות כי כל יציאה זה מבט ופגישה שאתה מתחנן שיפסיק , אתה תקוע בין קו התמונה לקו האחר לתחושה שאתה מיותר, שאין לך פה והכל מהכל מבצבצת שפה אפשרות עד שאין לך זמן לתכנן -
ומה מספרים לנו?
תתכנן זמן ילד, תקשיב לי איך צריך לדבר, תגיד אני , תעשה ביד, הכאב שלך בידיים שלי .
ופתאום זה בסדר לומר,
אני לא הילד שלך, אני לא השתיקה הגדוםה והמבוכה, אני לא חייב לשחק לפי הכללים -
מותר לי לחשוב ימים שלמים בלי כיוון עם כיוון שאתה לא רואה ושייך לי, כל האנשים שמסביבי שנראים כאילו נולדו לשאול ולמצוא , לצרוח כל מה שיש להם בגרון יבש וצונן לחתוך את האוויר לכאן ועכשיו ואני ואתה גם טועים גם צודקים- הם לא אחרים ממני, אני אוסף אותם בדממה עד שמתייצב לי אחד כזה , אוסף גחליליות ודמעות וחיים , אני לא צריך יותר לפחד בפינה הקטנה של עצמי מכווץ ולבד כי כולם ככה עשרות פעמים עשרות דרכים אף אחד לא לבד גם אני מבקש את האחד שאבד אי שם בזמן -
וזה בדיוק מה שמפחיד אותך להשלים את החסר, להנהן למי שפוגע כן כן כן אתה צודק עד שלא נשאר אוויר בכלל ולא נשאר אדם בכלל ולא נשאר מקום לרצות לגעת הכל מתנקז להאם תוותר על צורה קול וצבע.
אז אני מחליט , אז אני מנסה , אז אני מתאר משהו בחזקת האחר- ולא ידחפו אותי לקופסא, ולא יחתכו לי את רוחב המחשבה ולא יבקשו ממני מילים או ציור איפה שאין.
פעם הייתי מתבייש, למשל לשבת מול התוכנית שאני אוהב ולהרגיש איך פרק אחד עושה לך מסאז' כמו טיפול פסיכולוגי ללב, איך יצירה ובדיה וחלום מעלה לי פתיחות אינסופית -
אבל אני מבזבזת את ה"זמן" , את "החיים", את ה"אדם" , את ה"מקום", לא תופסת לא מבינה לא שם -
עד שאתה מפנים , בשם העדינות שבך שכולם רומסים אתה מפנים, זה רע שאתה צריך אחר לחלום כי כל חלום נקרע מיידית אז אתה לא חולם, זה רע שאתה מדבר כי כל דיבור שאתה מייצר באחר ובך מייד נגדע (יש מיליון צורות לדבר) אז אתה שותק גם את עצמך לעצמך, זו לא שתיקה זה לא נכון זה עלבון , זה טימטום , זה מעיד עליך, זה מפגין אותך , זה משחזר.
אומרים לך שנים מה אתה מחפש, מה צריך , מה אסור , מה זה זכרון , מה זה קרע עד שאתה לומד - לא לא לא לא לא לא כל קול צוהל מבטל ואז אתה מחליט שמעכשיו שומע, זה אחרת אני כבר לא יודע להאבק על מקום אבל אני נאבק בעצמי לחפש מה זה חיים, מה זה אני לא סופר את מי שבוער לי לזרוק אותי מהגשר שוב ושוב , כל תנועה, לא אישי , לא שלך , לא מכוון מטרה -
לא תגיד לי מה משמעותי מה לא, לא תייצר לי מטרה , לא תחליט מה נרקב מה חי מה עוטף וחוסם גם אם אשתוק אני אשתוק כי אני מתקשר וכי ככה הגוף -
כמו באוטיזם מוצא מיליון צורות לשקר , לספוג את הטראומה , לחסל אותך כמו האחר-
אפילו דרך זה שאתה לא מעיז לייצר מחשבה זכרון ואז פתאום כשבולען המילים , הזהות , הצרחה ששם לך יד על הפה מתפוגג מתפזר בחלל ובכל אדם שאתה יכול וצריך לדבר-
אז הכל מתחבר.
אני יכול להיות אני ותלוי , אני הכי תלוי כשאני לא תלוי ולא מפחד יותר, לא סוער מכל רמיסה ושתיקה , נשיכה ודחיסה אז כמו האוטיסט ששותק גם אני משתתק ונושך את עצמי עד זוב דם לפעמים עד שאני נותר רק פצע מהמהם ונקרש על מרחב זמן חדש-
אבל יותר פחד ורגש כזה לא מנהל אותי , יש לי בראש, פרמטיבי ועושק, מין דמות כלאים עם בלואים שנתלה על ענף כל פעם שאדם מתורבת , צילביזציה שלמה של "אני ואני ואתה ואתה" מחריבה לי בראש עוד חלק , אומרת לך "אתה לא שווה גם דיבור פנימי ואישי ואל תנסה". אדם . עולם. חלל.
אז אני לומד לשאול שאלות לחפש באחר אהבה, לחפש בעצמי קבלה ולא לצרוח יותר -
מה גורם לי לצמוח? למה אנחנו כן אם אין קסם באחר? למה אנחנו לא קסם זר בעצמנו? קסם מוזר ואחר? זכותנו . חובתנו. זה הכוח שבנו מדבר.