ואז לחשתי לעצמי בחצי סוד מבויש,
"הוא התאבסס עליך"
אבל מיד הדפתי את המחשבה,
מביטה בתפזורת ארוכה של מילים
והמילים "אוהב" ו"חושב" ו"צריך"
מתערבבות לי ,
הייתי רוצה שתדע שאני יושבת עכשיו בחשכה
מביטה בצל ענפים על הקיר
נלחמים זה בזה ברוח
מעקמת את הפה קצת
ונפלט לי
אבל למה ומה כבר מצאת בי
ואז חושבת שגם אני "התאבססתי"
אבל על אדם מוזר
זה שפעם אמרתי לו -
והלוואי והייתי סתמית למי שהיה אוהב אותי
סתם ככה
והוא ענה חזרה
"זה גם מה שאני רוצה"
הייתי רוצה לומר שאין לי סטנדרטים ,
מי צריך אותם ,
ולא מחמת הספק ,
ולא מעין גאווה,
אפילו סלעים נשברים.
מי צריך אותם?
זה הגיל , התרגיל ,
השכל , הגוף
ואני יש לי צורך להביט באזוב משגשג
ונגרש ,
להביט במטפטף , בלח ,
ברירי ולדחוף את האצבע.
הייתי רוצה לומר שאין לי סטנדרטים
אבל אני מוצאת את עצמי
בשמחה שותקת כמעט יום שלם
ללא קושי
כי אפילו הצרימה האחת הקטנה
ואני נתונה להלם שתיקה
אמיתי
מוחשי גופני
דוחה אנשים מעלי
דוחה את עצמי משכמותי
דוחה את המילים על הלשון
שלוחצות
ומתחככות
בשפתיים.