שום כלום

כשהייתי קטנה ,
אני זוכרת סרט אימה שראיתי-
דמות של אישה , קמטים לפניה יושבת ומצהירה:
אני יודעת הכל ,
רואה את מה שכואב לך , הסיבה בגללה נופל עלה וקשור לחיוך נסוך על פניך , אני רואה את כל הצורות והסיבות כולם ואתה משתגע למה רצחתי אותו, חושב שאני משוגעת אבל מתפתה להביט מעבר לחיוך שלי"

ככה המוח שלי רשם את הזכרון,
ורציתי להיות הכל כמוה , לא כדי לגעגע על ידע אינסוף , כדי לדעת את הדפוס בו תגע השלכת רכות וקצובות , מתפוררת סגול ואדום באדמה, כדי להבין למה חיוך מתוח שיניים כואב ועכביש מבין דפי הספר מציץ ואורב, מתחבל לו נחיל, תוואי של קור גמיש ואדיש , כסף מוצף של אור שמש לדעת למה כל זה , כל רגע מזה .

אבל חשבתי אולי שהיתה דמות שיותר אהבתי , כזו שלקחה את הפחדים הקשים של נשים וגברים ודחפה אותם כמו ספוג רך ולח לפיהם , למשל אם פחדת ממחטים מחט מחט דיממת למותך מול חיכו, חיוכו המעוקל , מעוכל ,
אבל לא פחדתי מזה במקום זאת משהו בחיוך הזה שבר אותי נראה לי קרוב ורך בהחלט מול הפורטונה של המזל אורגת עיינים וגורלות לחיוך של ליצן לעצמה , לרבים שרלי*לה.

אז בסדר , ישבתי הקשבתי , קצת חרוטית אנכית חילזון מהונדס מכונס בעצמו.
שכבתי ערה -
הקצתי ,
עמדתי מול המראה ואחרי שטעמתי את קצה הלשון של עצמי -
הייתי מתאמנת שעות בצליל ששמעתי יום יום , רקיעות הרגליים , משפטים מסביבי , לפלוש עם אותה הלשון לחלל האוויר ללקט ניחוחות של דמויות בני אדם , היתי תחכום ובדיל ורשת ארוגה וצפופה של אסוציאציות קיום של היום מאתמול ומהכוכבים לתמיד ,
מעוכה , מבקשת משקל ,
מזמינה את זכוכית החלון הגבושושית לריקוד חומר גוף ,
נוגעת באף עם אצבע רטובה לשחזור יצרים דוחקת חרוז,
מטעימה בוז, מחפצנת מבט , מלכדת אותו כמו מלט ושלג בלאט קל קל ,
והלילה היה מתארך , הייתי שומעת את איה החמור מפו הדוב נוער, נוחר אי יה אי יה ואת העשן , אפלה, מציף אותי מצטעף בשקיקה , בכיסוף , במרבד ירחים מארצות המזרח מקיף אותי משלים אותי בסחרחורת אינטימית ,
שבט מסאי באפריקה קופץ לגובה ולרוחב
ואחר כך שעות שעות לרדת מזה,
מבט מתלכסן למרחב, צפויה , צנומה קטנה וחיוורת -
הייתי בובת מרזבים , טיפה טיפה מגששת ,

And there's an aching inside my head
It's telling me you're better off alone