כשמדברים על גיהנום בראש,
בשבילי זה לאו דווקא סבל שורף בכל רגע ורגע ,
במובן מסוים זה המבט מהצד על הכל -
בכל ניפנוף באושר, בכל מחשבה על השלם, בכל אמונה שאתה בוחן בשבע עיינים אם היא לא הופכת לכת ואחריה מאמינים-
העיינים מצומצמות בחשד,
הפה בחצי חיוך מהוסס ,
לא כי אתה "מקנא" או צר על שמחתו של אחר וגאוותו להפך אתה חוגג איתו ובלב שלם,
אבל אתה תמיד מוכן, מזומן , המיתר המתוח חופף לרגע שהכל יקרוס במהירות כמו אש בשדה קוצים כאילו נוירולוגית אתה מקרה סעד מופלא שמציל רק הוא את עצמו , העצבים שלך מחוברים בטבור לחוק מרפי,
אתה מפנים את טבע האדם המדומה, את המעטה הפריך , את הזמן השאול , הרגש הדהוי שדועך לאיטו בכל מעבר-
כאילו כל רגע אתה נכון לזנק אחורה, לחזור אחורה בגלגל הזמן , כמו איש זאב בליל ירח מלא אתה מוכן לתפוס מכסה , לנהום ולחשוף שיניים , להביט במעטה הציני , הנצלני , לקרוע את הבגדים, לשלוף אגרופים באוויר ולהתפלש בבוץ. אולי אתה גם הדחליל בלי השכל , האריה מוג הלב מה שהטבע צורב.
מאותה סיבה אתה מתאים את עצמך כשיש נאמנות אתה נאמן אבל גם בלב חלקי , כי אתה יודע שיש יותר באדם, כשזה נעלם אתה מקפץ לדבר הבא, כשאתה מבחין בזיק אושר, זיק חיוך לעולם לא אומר נואש למצוא משמעות. אתה לא מוותר. אתה תמיד חסר ומחפש שותפים עניינים לחוויה של לקחת אבל לא להיות שם באמת וכששם תמיד להטיל ספק. אתה ספק. אתה מת . חי. מת חי בקפיצות מבהילות.
אתה לא מבזבז את החיים על האושר. אתה לא מסתפק בכאב. אתה חי במידה מסוימת מידה מפחידה של ניתוק והעדרות ממודעות ובו זמנית אתה גם סופר של צללים בעורמה ובחן ובוחן לב שנופל רק כשאתה מתקרב ואז מאותה סיבה פונקציונלית מתחיל בטור הנדסי לזלוג למרחב מסביב לאדם, מסביבך לליבך כמו לא היית. אתה חרדת נטישה ואתה הנטישה כמו גלעד חי של סתירות.
זה להיות בגיהנום חי. זה להיות תלוי בין אדם לאדמה . בין שמים לארץ . בין אני לרבים. בין פציעה וגוויעה למגע הכי שקוף בטירוף , בקיים ובמובן מסוים זה הדבר הכי קשה לפענח , להגיח משם לזהות את התדר העצמי ואת הזולת שמשתקף ומשתפעל מתפתח בך תוך כדי .
אז במובן מסוים אני חיית אדם , אני שד ללא מצפון , אני עפר הארץ והיכלו. אני לא אני.אני גיהנום באדם.