כשהייתי קטנה היו מזדקרים מהעצים קינים אדמוניים וחוטיים שובל של מצע כתמי משי בין זרדים מאיימים כמו ציפורני מכשפה זקנה וקראתי להם ערסל מכשפות שטוו זחלי טוואי התהלוכה (או אולי תהלוכן האורן)
ככה מרגישה כשמביטה בפנים שלך אחרי שהתרוקנת מעצמך , מביט לפינה של החדר לתקרה, שוכב בודד ופצוע , הכי לבד בעולם ואני מצווה תענה תשמש, הפסק זרוק שם רושם משומש של תשמיש של על מצעים דהויים.קיפאון. בהיה. הפסק. רושם של תשמיש על מצעים דהויים. אצבעות מכשפה. זרדים בעיינים , זרדים בפה.
וחיבקת אותי, נצמדת אלי מעלי, מתחתי נושף לי באוזן מנסה ונצמד הישר אל הכוס העמוס אבל כרגיל לא עמד לך עד הסוף, כלומר עמד והתמוטט עמד והתקוטט , כמו מעיין כשצף לו ממני שצף שירה צלולה הוא נזכר וכשנדרך לי הגוף להבט שיסופי שחותך את החלל את המילה את המרחב שלך נגדע. כמו מעיין נחבא מכתים את הצללים , את הסדינים.
ורצית לתת והיה רתת קל והיה רחש של המשך של גוף.