אז מה יותר יפה ממנה?
כשלחוץ לה היא מסיטה את התלתלים שלה , קצת כמו אלת הצדק , קצת כמו פסל שיש בצבע שני דומם כאילו עיניה מכוסות הצעיף (הרי הצדק עיוור) נוצצות מתחת מקלעת שיער סתור - גחלילית אפלה יוקדת יוצרת תנועות של תשוקה עצורה...
וכשהיא משקפת איך טיפסה על האוטובוס , ברחה מאמא עם קמטי דאגה ואפס יכולת קבעה להפגש עם אחד בחדר זול לעלות על הזין ולרדת ממנו, נשתלת בסיטואציה וריקה נוסעת מתוך הרצון לעשות להיות השטר המרשרש בידיה -
וכשהפנים שלה מתעוות בכאב , אוטובוס ועוד ירידה , גוף זר ועוד מכה על הלב הפריך -
ברק מאיר את השמים משתקף בכאב שחרוט בכל תו בכל נמק.
אז חשבתי לעצמי היום כשקראתי על גלאדיס הסופרת שכתבה ככה , כמו שהיא יוצרת בתיאום של שפה ותנועה גוף מושלם גבעולי , חזה קטן ומשקולת נוכחות מהבטן , מבית היוצר של הדמעות ודמיון חלומי ערפילי מקיף אותה כמו הילה , אותה ואת השקיפות העדינה מתחת באר הכבידה בעיניה -
שהלוואי שגם לי תהום היתה נפערת כי ראיתי עיוור לועס מסטיק פתאום ברחוב. מעבר לשפה בדיוק במקום שבו הדברים יונקים מעצמם -
"בהגיגים כדי ליפול אל תוך אותו ריק מלא שמגיעים אליו רק כשמתהרהרים. להגיגים לא חייבות להיות תוצאות: תכלית ההגיגים יכולה להיות רק הם- עצמם.אני הוגה בלי מילים ועל הלא כלום. מה שמפריע לי בחיים הוא הכתיבה".
