היתרון שלמדתי ממנו גם אחרי שקרא שישים עמודים שכתבתי ברצף פסיכוטי שבוע , גם אחרי שהלשון שלי היתה בתחת שלו וחרקנו את המחשבות הכי כמוסות זה לזה אם בכלל נשארו לנו מילים , כשיצרנו עולם, כשראיתי אותו מתקלף מעורו צועד במציאות הכי כסופה זוהר כמו דמדומי הבוקר, אדום מנקמה , סגול מדאגה , ורוד ורך כמו התקווה.
באותה מידה שהוא יכל לזרוק לי בחרדת קודש, בין הקודש לחול "אני לא מכיר אותך בכלל" (כבר עשר שנים? התבדחתי איתו? כמה צריך להזדיין כדי שתכיר?). אז הוא מביט בחלל לצידי כי קשר עין לא יהיה לו גם כשאמות בשעה טובה באביב ומכווץ שפתיים ברצינות תהומית. מפגר כזה. מפגר שלי אבל מפגר-
באותה מידה אתה ששמעת שבוע רצוף מילים כתובות וצרחות ובכי של ילדות שבורות, שיודע שכשהייתי קטנה מרוב בדידות שכחתי איך אומרים מילים את חלקם אפילו לא הייתה לי תקווה להגות. לבד מדי. ידעת. באותה מידה שידעת ללמד אותי לצאת מהבועה האוטיסטית אני למדתי ממך איך לחזור לתוכה, להרהר בה, לשלות בה את חלקי הטבועים ולחזור להיות שלמה וברגע שחדרתי לך למוח הבנתי עד כמה הזכרון הגבישי שלנו הוא שביל תלם לתהום שכחה ואז כשאני מחליטה, מוצצת אגודל פצוע, מלקקת מרפק חבול אני מתנתקת וחבל הבריאה מתחיל מחדש ואין עבר עתיד ואין עכשיו ומחר.
אני לא מכירה אותך,
אבל אתה נשמע לי מוכר,
נפגשנו אי פעם בחלום במקרה?