שום כלום

יש לי ידיד נכה שמתנייד בכיסא גלגלים שאני אוהבת נורא. יש לו תלתלים שחורים שנופלים על פניו וטוב לב ששובר אותך ממבוכה. 

הוא אפילו לא תופס עד כמה כיף לשוחח איתו, 

כל שיחה מחדש אני נוכח שאין לו בכלל היררכיה טיפשית מעמדית כמו לכולם ואולי יש כי הוא עוקר את בשרו שלו ומקלל את עצמו אבל הבן אדם כל כך שח הדדיות ופער תמיהה של עריסת יהלום שהיום כשישבתי אצלו והוא לא הצליח לשמוע את מילותי כי דברי נבלעו בהמולת שאון הכלים שהגיעה מהמטבח בו אמו בישלה - 

אמרתי אחרי שאמר "אני מטומטם לא חשבתי על זה שלא אשמע אותך כי יש רעש בחוץ".

"זאת לא אשמתך, לא יכולת ידעת שיהיה רעש כזה" 

"אני לא מאשים את הרעש" 

הוא מצטדק ואני מנסה שוב ופתאום נפתח לי שהבן אדם לא מצליח לתפוס סיטואציה בו משקל הגורם לבעיה איננו הוא ודאי אין לו וחשים זאת כל שיחה כי זה מעבר לטוב לב מצועצע זה כמעט רשתיות מחשבה שהוא לא מבין מנח של אשמה אלא בהקשר עצמי וגם אז הוא מדבר חלל עצמי ולא נקודתי אז אפילו להאשים את הרעש הוא נרתע בטח עצמים דוממים כחיים ואני לא מבין את זה. אני חש את רשעותי הכנה, בין ילדה לשד מכרסם ואני יודעת שרק בגלל נדנדת החושים אני מפלצתית וטיפשית בלי מתום אבל אני לא מעכלת יכולת כזו בכלל. 

הלכתי אחר כך כי הייתי מסוחררת מההבנה ועמדתי מול שיח, כיסיתי את עיני למולו ובאוויר הלילה הכבד מצלילות ואור ירח עוטף התחלתי לשחרר צלילי געיה פנימית עצומה כמו אדם חולני, כמו אדם פצוע מקפידה לכסות את עיני ולנעול לסתותי אחרי כל זעקה מתנועעת לכאן ולכאן כי לא יכולתי לשאת תום לב כזה והפלא איננו נאיבי כלל אלא חלל לא מוקצה לאדם טוב מדי הוא ותלתליו.