הוא תמיד מחמיץ אותי בשבע בבוקר.
הוא תמיד מחפיץ אותי באופן עקרוני.
הוא תמיד מזדחל על כרעי הבנה כשאני מתוחכמת.
הוא מעולם לא ידע להוכיח דבר.
הוא לא מתרגש אלא כשאני מפנה מבט.
הוא לא צלל מעולם אל עיני.
הוא מעדיף מאחורה מאשר מקדימה.
אין לו בכלל אשמה על דבר.
אין לו בכלל כמו כל הקורא פה בראש או בקול היכולת לדעת מה המשפט הקודם גורר. בן עוולה.
הוא באמת סנטימנטלי כשהוא מוכשר לשכנע את כל הרך הנולד במיליותיו שהוא לא.
אני לא אוהבת אותו.
הוא מעניין כמו תמצית תה מרווה.
יש לו ערך שפל של בוגד במובן הכי בסיסי ודיכוטומי של הכרה אנושית.
הגמירות שהוא כופה היו פחות יומרניות מאונס לא בגל המילים קשר להן כתרים כל תרחיש ומגע אלא רק כי ריח גופו החמוץ כשהוא מאלץ אותך לסגור את ירכיך העבות על חניכיו הקרועות ושיניו המתפוררות ולשון מתגוששת מתרופות ואבק הוא פתטי יותר לו קשר ואנס אותי על סלע. כפוף וגלמוד עצביו רופפים על צליל תשוקה ועוצמה מדומה.
אין לו עתיד.
גם בתו יתומה.
כל זאת ועוד הן סיבות לגיטימיות לגמרי לאהוב אדם ומכיוון שכך זוהי רשימה שסותרת אהבה אבל במקרה לוכדת בדיוק ברגע מסוים את האחד בשבילי.