במובן מסוים אתה מפתח סלידה לכתיבה כמו סלידה לסגידה לאמן. הכל קרינג'. חפיף מהיר כל אדם הוא יוצר כל אדם הוא יצירה כל תרחיש מגלם חופש תנועה של מבט מחוץ ובתוך אינבידואל.
אגו הוא כמו מחוך לאישה היסטרית. הוא חונק את היצריות, חן ותום טבעיים בהן ניחן כל אדם.
לקחים. מילים זמן. מעוף הלשון שלי התגלגל דל דרך הההבנה שיש עוד אלף כמוני וטוב שכך כי אני אחת במיוחד הערב. ארמונות בחול במילים, בלחשים השבעות כל אחד הוא ערובה מטומטמת מטמטמת מיופי לזה ולשונך מתפתה לזונה לא די בכך להתמיר מעוף כלולות?
יש רק אחת כמוני. יש רק אפס אני. הכבידה מאיצה בתוכי כמו לבה רותחת קשר הלב מתהווה כעיקר דיאלקט החומר חלל אלא הזמן כבר אחר אחר מדי. מטאפורות שחוקות נצבעות מחדש. האושר לגרוף את המובן מאליו כמו ריח סיגריות ולנשוף את הכל כמו ענן קל של אד בוקר טל על זגוגית חלון טרם נסיעה.
זיעה. דם. זרע. סרט רע של טלטלה זוויתית על מסך בקושי הקפדתי לבלוש אחרי מה שצף בי היתה יותר המולה של תנועות וצבעים אישורים ונשים כפופות זכרון ותשוקה נמעכות כמו יתושים על פלטה כחולה חשמלית ששולקת להן את הדם. מוצצות לעצמן את העצב בקצב הפריים לדקה.
מיסתורין שכבר לא מעניין אותי מחזיר את חוט העיינים שלי ערה. עניינית. בדלנית מהפרט.
הייתי צנע. הייתי האחרית והתחתית של תזמון העתיד. הכל נודע לי אז הפחתי בעצמי מחדש חיים. זמן מצוקה מתוחה בחלל כגרף צווחה חד הכל משתקלל ואם אפתח את הפה ואדהים את הרקע?
משלשלת על עצמי מילים וידיים מתנועעות רגל על רגל על גדל נבצרת ממני החלטה.
הייתי תופסת את הזר לשיחה למה נמעכתי - כי אין בך הדיוט. סטיה לא מעניינת אותי אני מהות עתיקה וזולה מדי להתלהב מקמט בקע מוסרי בקע טבורי בחיי.
אבא וילדה? חרא ופיפי? בצקת במוח כחול. המוות לא מפחיד אותי. העזה והחצפת פנים החפצת פרצופים לכאב לצרכים למורד שנופל בכולנו מדוע אם כך הן נותנות לך תוואי גופני עסיסי אם לא נרתמת לקונפליקט הנורמטיבי של אסור ומותר שקובעים את המדיום של סף הריגוש. בדמעות חלל בדמעות מוות כבר אין בזה עניין מחודש - ההקשר האדם הדרך בה סופח אליו את העולם. אף אחד לא פסיכופת מספיק בשבילי גורף לעצמו עד העצם את העור ומביט בעיני שקר מצרים ממש כמו ריטוש השבץ שבועט בעצבי מוח רופפים לתוך חזות וטואי עצמו.
אז למה הלם ההבנה?
אין לי קדוש ומגונה שקר ואמת מוסרי וההפך מכך ויש כל כך שיש שזה מפחיד אבל אני ערובה לפגם ולכן צלם היכל שנשבר זה מכבר לא תעורר אותי לחטוף או לחתוך צלע ממך מחדש. מעפר באת ולעפר תשוב.
תחשוב מי אני מי אתה מה שמרביץ בך אמת היא לא כמה חרא תאכל כמה דם תשפוך זה לא הרע והטוב אבל אתה מוכרח לקום עם הרגל ולשכב עמו דועך כמו זוהר צפוני כשהלילה נגמר. אתה מבין את העצב.
אני חפה מדי ורעה מדי עבורך. עקום. מלוכלך. מטושטש אני מריחה אותך כמו צליל על חושי ולכן לא נבערת להציג דמות קטנה ושטוחה אם ניתן לשקם את תדמית ההיקש של הצליל שאונפף בינינו קטן ועיקש מותש מבושה. אני משהו אחר. אבל אף אחד לא שר לי על זה ולא מרתך לי פלדה ללב לגלות באמת משום שלא ביקשתי ממך דבר אבל צפנתי בך ובי הכל ומעבר.