שום כלום

זה כתוב לעצמי שלא אשכח - 

לא התרגשתי כל כך מספר כמו ספר האי נחת שקראתי לפני עידנים כמו מהספר "בטון ותרבות" של אדריאן פורטי. 

כל פרק ערוך בקפידה מדוקדקת על הפרטים ותופס נושא אחר בטבע האנושי - דת, עמל, גיאופוליטיקה, זכרון , טבעיות כנגד מלאכותיות, מדיום לחא היסטוריה ועוד. 

הכתיבה חופפת כל הבט שיכול לחבוק בטון ומחשבה אנושית, הצילומים תכליתיים וכמעט אמפיריים בחוויה של שחור ולבן מתמצתים יופי מבני נוגע ונודף.

והשפה שלו אוח השפה שלו:

"פרימידות תמירות המצטמצמות עד כדי חוט מחט"

אולי זה הקטע האוטיסטי אבל זה כל כך מזכיר לי את האהבה היבשה שלו - מרחב סגור עם רחש אור ערפילי חרישי זהוב חרוש בחוט של להט. קמט מחשבה ודאגה בזווית השפתיים. זה ספר כל כך נפלא שקשה לתאר...