אני חושבת אם הסבל פשוט, מרוח על הפנים שלי.
אני מתגעגעת למבט הקרוע שלו כשאני מדליקה
ומכבה את עור המצלמה ואנחנו נוגעים באנך המבט,
מהצד והוא רוצה להשתטח-
אני שומעת את הקול החנוק שלו מתערטל
כמו...
אני זוכרת את המבט המלא מכופף פיזקלית
כל משבר של בתו מול נרות העוגה
מלאת צל ואור
מחייכת בהבנה
בשמלה לבנה שדומה לבלרינה
כמעט כמו אל חצי מכאני חצי מקובל
יפה עד כאב עם שיער הכסף הסתור
ואז את המבט שלו כילד
(לפני כמה שנים זה קרה?)
מול החנוכיה -
הוא תמיד אמר לי שזה החג האהוב עליו
מביט באימה בצלליות אש מרצדות
והפה שלו, נער אולי בן 11,
מעוות בצעקה
(התקף של שיתוק הוא אמר)
ואז בחג אחד הוא סיפר
הם הציבו עץ כריסמס ומעליו חנוכיה במקום
כוכב שלושת החכמים לחגוג את שני החגים
(בתו אחרי הכל "כלבה מעורבת" בשפתו)
ובשלב מסוים שברו הכל
ורקדו מסביבו כמו אינדיאנים וזה החג
והטקסיות היחידה בו שהצליח אי פעם לשאת.
ופתאום התגעגעתי אליה
היא שלחה לי כי התאהבתי בבניינים
יותר מאנשים תמונות של דוממים⁸
(ובצילומים הדוממים שלה
שאפילו צמחים רכים הופכת
למתים סוגדים מבעד לאפלה
מערה לחה של כיוונים ומבעים
מיושמים ברשת סגורה של מוקדי
רגישות).
צילום שלה שעורר בי לחישה של תשוקה:
ירכיה ערות, לבנות חושפות נקודות חן עדינות
ועל הבטן תפיחה של כרית גלויה קמוצה ואיך תיארה אותה?
"סשן אנרגטי, כשאני עם כריות כובד על המפשעה והבטן ויצא משולש חד וכריתי"
אופי כזה , שתוחם גם זרע כ"משהו עגול מנחם מוצק פוטנציאל ריכוך הצומח".
העיינים שלה כחולות כמעט עיוורות לצבע והאישונים חדים ודקים שחורים עם מבט עצב רך פתוח על הפנים.
הוא הבטיח לי שכשהוא הולך לזונה יספר לי והבנתי את הצורך החמור, התבניתי במרחק והיא בשלב מסוים של חייה גם היא פצעה את עצמה ללכת לבית בושת וביקשה לקבל (כמעט בחינם) 2/3 לקוחות בפעם. ⁸ מתכננת היום כשגדלה מרחב מדויק למגע בבן זוג רגיש למגע עתיר בשר שכמעט מרחף בשקיפות.
היום שלחתי לו למרות הרתיעה ממוזיקה קלאסית קטע מעניין על ניתוח חרשותו של בטהובן והפגיעה של עופרת והוא כתב בערך כך
"הוא לא התחרש בגלל העופרת אלא בגלל שאנשים רגישים ובוודאי גאונים מוזיקלים חווים קולות וצלילים כעצמים מוצקים ובהתאם החושים שלהם פגיעים פיזית למופעים שלא מזיזים כלום לאדם הממוצע
מכאן גם הצורך בהתבודדות וניתןק מהחברה
והבריחה לסמים ושתיה"
אגב בהקשר הוא טוען שהמיניות שלי מתוסכלת "רצח" אבל אם לסכם קו מחשבה משלי דווקא המוות שבו ובאנשים הוא שמושך אותי לטעום את דמם כמו שכתב לי פעם:
"חלק גדול מזמננו אנחנו הכי זבובים על הקיר, מתים לחלוטין, צופים ללא ציפיות, אין מהותי מזה"
הרגע הזה של חוויה ללא יומרה, ללא מילים דגולות, מעין משכנות עוני לעושר השתיקה של החוויה שחייבים למצוא לה מילים דוחף אותי הלאה. במובן הזה אני דתיה יותר מאחרון השחורים בויזניץ' והתקרבתי אולי מספר שכבתי, חד ספרתי של פעמים לגעת בתשוקה, לקרוא בה "שלי" לחוש את עצמי בן אדם לא קורבן נאהב.