לדחיה של אנשים יש לי הרבה סיבות ויותר
שברי תירוצים.
משנה באמת?
שום דבר אבל די בנימת קול,
בפחד שמתעקש בגרון,
בבחירת המילים,
בשתיקות בין נבירות המילים בבשר,
בשפת הגוף
(ממראה כשלעצמו לא אכפת לי אבל את זה ניבט מתמונה אפשר ואפשר להטריח לראות )
בתזכורת מגבלת נטל המציאות
ואולי-אני-מרססת-מילים
אבל אני מעדיפה להעמיד פנים
מאשר להלחים "מגבלות"
למציאות
אבל חשוב יותר מכל
אני לא רוצה שום סיבה
כן שום סיבה
לבחור או להבחר
לכל אחד ואחת יש אמת תינוקית
בתוכו
ואני לא סובלת יד שרירותית
אז הכמיהה שלי לזרות
לבחירה שבכל רגע מכוננת
את עצמה מחדש כדימוי מתגוון
לתת לכל רגע
"לבקוע מתוך עלטת המיסתורין שלו...
להתרחק מהדימוי המוכר ולהפסיק לכמוה אליו"
והמשכיות היא צורה אחרת
של התאמה בה הצורה היא תוכן והתוכן הוא צורה
ואם לחזור צנטריליסטית
החוויה התינוקית של אמא חמה
עם מגע קר להחריד
מרוקאית תפוחה עם שפה גבוה ודפוקה
שאומרת אני אוהבת אותך *מילה מרוקאית*
שהשליכה את אחותי התינוקת על הקיר כי בכתה
הכפור הצונן של מגע ידי הכסף
לתמורה היחידה בה אדם נודע
אז אין שרירותיות ואם תציג לי שיטה
אשבור לך את העצמות
הסיבה היחידה
שאני צריכה את האלוהים הזה מת
כהלכה
להלכה
אני לא אוותר יותר.