פלט קלט רביעי להיום:
זה חשוב לא לכתוב לאף אחד.
זה חשוב לא להיות אף אחד.
זה חשוב להחליף מול כל רתיעה , יום אחד כותבת בארבע בבוקר ואולי תשעה חלקים ואחרי זה גם שלושה חודשים אין לי מה לומר.
זה חשוב לשכוח (אה לה סטיכס). זה חשוב לזכור לעולם מה הופשט בבשרך כבר לא מליצה אלא כאב חותך איברים ומבט.
זה חשוב להתאפק על קודקוד המילה, לאבד את היכולת לכתוב לספוג אותה רק אחרי זיון וניחוח של אדם, להתעקש כמו בטון מגמגם מתקשה בתבנית, זה חשוב לפגר אחרי עצמך לקלוח פתאום באופן תכליתי לכתוב כאילו נפלת מכוכב אחר ומישהו מושך אותך מטבור, זה חשוב להתבדות מהיצירתיות כדי ליצור עבור עצמך.
זה חשוב לא לדבר שנים ואז כשתשבי ליד מי שגם אוזן מחודדת של כלבים רעבים לצלילים צמודה לאדמה (איזה מיתוס מוזר הרי פילים מרגישים שדות מגנטיים נדמה לי בזכותה ומי אמר ששמיעה כזו טובה) תוציא ממך אפילו ערנות למילה שתפיל אותך מאילם.
זה חשוב שהוא בכה אחת לשנה ולא ידע לומר למה.
המוח שלי עמוס ודחוס ומאס בדימויים, הצבעים קלויים עוממים נקרשים ואני מחדשת בהם מחשבה רק למגע למגע של "תשוקה".
הייתי מזדיינת עם כל אחד אבל אני לא יכולה וזה חשוב נורא שלא יהיה בך דופי אבל פרגמטית התאמה היא טמטום שכדאי לאמוד עליו שבעצם לדעתי אם ללכת שבי אחרי החסרונות שלי כל אדם ויצור מקודשים מטבעם כי למה בעצם? כי קבעתי שכך והאמת ובאמת עוד לא מצאתי איך הדדית זה מן הנמנע כל אדם שמצא לנכון לחפור בבשרו ונפשו ולהפך לא הופך לכזה ועדין הוא מסמל קו גישה ברורה למעין כזה.
ועד היום אני הכי גאה שיום אחד אמר לי את בוחרת אנשים "ממוצעים" אבל לדעתי ונזכרתי שלאותו אחד ממוצע עליו דיבר (שהיה גם טיפש נורא) היתה פליאה עמוקה מתמונה של ביצה שבורה ממגזין שצילמתי והיפה ביותר הוא היה סופר מול החלון לפני השינה (או סי די או משו כזה). אתה לא חף מכבידה ואני לאה מלהסביר מלהעביר שעצם הרגע הזה. זה הדבר היחיד שמעניין אותי באנשים תגרדו לי את המצח לפליאה תגרמו לתקליט השבור שלי לחרוק , פליאה של הדהוד היא חריזה של מרחב קוונטי שסותר לעצמו.
זאת ההבנה, זאת דקיקות הכוונה, זאת עבודת השד ימח שמו שעניתי לה כמו בת זונה. עור לאור. מוות למוות מרחב שנתלש. אבולוציה של קיצור המעיים, של דבקות העיינים בעיוורון של גילוי תום עצמי ושביל כזה ובשביל זה אני מוכנה להרוג.
אינסטינקט צונן של חשיפה לחוויה (בדיעבד), כשהוא השתין על עצמו חייכתי אליו ואחרי שנים של קולות של רוצחים באמת כבר לא כל כך אכפת לי להודות שמה שחמקמק הוא זריעת אור מתקלס בכל לב אדם שפוגשים והנמכת שקר קומתך בכל מי שמצפה למצוא לקולו "קונים" חמקמק בעיני היצר לתאר ולשצוק על הסף. חמקמק בעיני שזה דולף לי מהעיינים, מנקבוביות שיערות של ערווה אקוללית שזה זז בחשכה בעיינים והימים מתקצרים. הזמן הוא עכשיו. אבולוציה היא שינוי. אני גורעת מעצמי עוד ועוד כדי לטעום "עולם הבא" התערסלות החומר בנפש גופנית לגמרי. רגעים דבשיים נוטפים שאני בוכה מהקלה.