זה מוזר,
נזכרתי עד כמה אני מוזגת חוויה גוף תנועה.
היום למשל ראיתי מישהי שפרסמה בעמוד שלה את השיר "ליל חניה" והתחלחלתי ומיהרתי לדלג מעליו. אחר כך חשבתי מדוע את כל כך נפוחה לא ללקט מחדש זכרונות ובמה דברים אמורים בעצם?
לפני שנים רגב אדמה המכנה עצמו אדם ניסח לי איזו אלמותיות קיומית לתיעוב הדדי, הוא בכה וינק לי מילים על טיפשותי הצוהלת (באמת שהיא כזו) לא להכיר את השיר וזו באמת כל כוונתי ושאיפתי. אני שונאת אומנות. אני שונאת לדעת מה שמוכר. אני שונאת לדעת. אני רוצה מלוכלך, מקרי , חוויתי, מתחדש והדרקון הזקן והפתיין לעצמו יצג לי כל דבר מגעיל ונפוח שיכולתי לדמיין. לא רציתי לדעת. לא רציתי את הזיקה המטופשת בין ידע למעמד ואם נפלתי מקרי ומרובב על דבר מה מכוח החוויה, מכוח האנושי מכוח דבר מה עלצתי כי החיבור השזור הזה בין בורות למשמעות קרץ לי.היום צמח בי כבוד מעקצץ למה שפספסתי בעיקר עם הנטיה הלהגנית המחקרית להתפעל מנדבכים יבשים כל כך,מחקריים וחפי הוד שלפעמים אני בעצמי דומעת.
אז עקצתי את עצמי. היום נהנית מספר שהדימויים בו הם שתן, מוגלה ומחדל אנושי וזה נעים לי ומצחיק אותי ונוגע לי בהרבה לקרוא מילים קרינג'יות (השפה מתייבשת מהר מתמיד מה שבשנות השישים חי וקולח לי בהרבה משפה של לפני עשור שנראית כמעט טראשית ומביכה ולא בגלל דלותה כמו בגלל המהירות בה דברים מתיישנים ומאבדים רלבנטיות לפתע...) ובכל זאת תיאור כמו "חיוך טכני" וחיים לא אפורים ולא זוהרים משהו בגוון מתכתי מטאלי לכל היותר נוגעים לי.
אז באיזשהו אופן כנראה היה תפור עלי מאהב אוטיסט. אלכסוני ועקמומי כזה שמביט בי ושואל מעומק הלב אם אין סיכוי שאם הפצצה נפלה בכיכר לידי אולי גם אני אמות סוף סוף ואין לו כוונה רעה הוא רק דוגם את הצליל או שיש האמת באמת לא כל כך משנה לי. מספיק לי לקרוא על אדם שמספר לי איך הבת שלו מתפעלת מצליל הציפורים שנדם במשחקי הרעב, של הציפור החקיינית ואיך דווקא הצליל הזה משמש כתקווה למרד ולשפה חדשה לדור שבא אחרי שהציפור הושמדה. זה משל די רציני והוא יכול לזהות אחד כזה. בכלל אדם שמספר לי שבוכה פעם בכמה שנים ואין לו מושג למה כאילו מחכה שהעץ יהדהד לו כשרות קיום. אני אוהבת את זה. אוהבת שהכל מוטח לי גולמי בפנים. דלותי. בדידותי. תהומות מחשכי הנפש והיצירתיות האינסופית בה אדם אחד מנסה להצדיק את חמת קיומו. אני אוהבת אותו. הוא היצירה האינסופית בתוך הראש שלי ובגלד צנוע יותר הוא באמת אדם בלי סוף והתחלה כי הוא בוזק לכל אדם סיכוי.
זה בעצם מה ששבר אותי באנשים. הערצת הגדולים. המובן מאליו שלא מתלקח לעולם. הפחד לצאת מפגר או לצאת בתנאים. היום אני נינוחה מגבולות אבל אז הייתי פרינג'. כל סממן גדולה , לפחות מאפס כלום כל ניסיון משיק לכופף את עצמך האגרוף שלי הוטח בהכל ולא חייבים להיות חכמים דגולים לשם כך. נחרדתי. רציתי לשמוע את הזמן אחרת. חקירה מושהית לרגש.חושים מעורבבים. דם ללב לב לדם לב לבטא את החרא. כל המוצאים חסומים ומהופכים. כשאדם בוהה בעבר ונושף פעם היה טוב יותר לרתוח על זה כשאדם בוהה קדימה ואומר עד כאן האדם לקלס את האמ אמא אמא שלו. גשטלט וזה תמיד היה לי חשוב ומופקע ממשמעות עד שהבנתי למה שלא.
אבל עכשיו זה המן להתפכח להקשיב למשיח, לכל דבר יש משמעות גם אם הזדעזעתי הרי יש לי היום דוגמאות שעוצרות לי את הנשימה למה אני כמו שאני כמו שאמרתי לו - לקחתי את זיוי (שכותבת מהוקצע ומורכב בתבניות עדינות שכל מילה בהן מכוונת) ויצקתי אותה עם סיוון שהתנועה שלה קוטבית כמעט מפותלת שכל מוץ היא הופכת לעיקר ובלב טוב פתוח ושפה שכמעט לא ניתן לדמיין בילתה לגמרי על גוון האילתור. דמויות כל כך חיות בהן היצירה והמחשבה והלוגיקה מתאחדת לתשוקה אז קוראת להן בפשטות יחד כדימוי זיון או זיוון שזה די ממצה.
אז היום כבר לא חוששת לגעת למשל כשהתקשתי לשוב לקרוא הבנתי שזה חלק מדימוי מופרעות הקשב כמו שאני מסוגלת לקרוא בפשטות ספרים "לגדולים" (עד גיל 14 סיימתי את ניטשה וסוקרטס בלי קושי) כשאני זקוקה לכך או כמו שמוזיקה אני מסוגל ללכד למשמעות אמינה רק כשיש לי הד של סיפור או אדם שמאמץ אותי לליבו או מרחיק אותי מעצמי כך שאמסך בה דבר מה מתוכי אז הצלילים המאוגדים האלה צפו לי שחדלתי לקרוא מבלי לשתף אז קוראת לאט יותר וממציאה תוך כדי מחשבות דימוי לקיום למשל היום הצטחקתי וכתבתי שאפשר להפוך קטעים בספר (שקוראת) לשירת זרם התודעה ממש למשל קטע ממנו -
"להבדיל. לפאקינג-הבדיל. כלומר, הוא ושייקספיר? ובסתר לבו: כן, הוא ושייקספיר. יש למישהו בעיה עם זה?"
או שהיו רגעים שמצאתי את היקר לי מכל, שהוא כמובן לחוות את הנצח המת של מוות כסוף שמחדש כל דבר לתומו, לעצמו לחווית האדם במלאותו שאותה אני מהדהדת שיכורה כהוגן, כלוט, כמו לתת שעורים כבר שנים מטונפת מזה ממש:
"לשבריר שניה נתלש ממקומו כל פרט במרקם המציאות והופשט מכל מובן, צף כשלעצמו בריק שאין בו התכונה של מוכרות .זו היתה תחושה דקה ואנינה שחסרה לו כל חייו. אפשרות של מוות..."
ופתאום אני חושבת עד כמה כעסתי על פרט שולי, איך הוא מתאר בגועל את עצמו כשק בשר מדבר ומכל כך הרבה בדלנות אנושית גופנית אסתטית כמעט של חושים מועצמים עד תימהון משתאה רתחתי בזעם מעל התיאור שבשבילי המחשבה והמגע והדמיון של סחוס בגוף רוטט מדם סמוק שלא לדבר מחוץ לגוף ביובש לבן וחלק במגע, בצבע בדוחק וספוגיות חומר הבשר למעשה שאני כמעט מרטיבה שהפלוץ הזה גרם לי לרצות לבצע בו טבח מהוסה , משושה כזה חד ישר לקרוטיד בלי רחמים.
אבל הרי זו הבעיה שלי עם תרבות. אני לא מעוניינת לכבד אף אחד וזה מתחיל מלא לכבד את עצמי. יגיע יום שאקרא את "ליל החניה" ואפעם איתו יחד בלי להקיא את נשמתי מהפשע הזה הרי מה הטעם ביצירה אם היא תלושה ממגע ומבט ולא משנה אותך אם היא לא ניסיון וכל ניסיון הרי הוא בינוני חסימה )במעיים של האינטואיציה) לעולם לחפש את הנצח האלמותי והדק וזר שמחיה בו המשכיות וקובע אוניברסלית דווקא את הצורך להפטר ממנה להכיר בכל רגע ואדם כיצירה ואפילו השיעמום טוב לכך שאין משהו שליבי נכסף יותר מלחוות את תעתוע את התמשכות הניגון המשעמם שדוחק בבשר، שמטיל מורא, שמנקז ובעצם הקתרזיס שבו שמנכה ומדכא רק מאנשים שלא כואבים כל נשימה שממש קתרזיס של הוצאת הנפח והליכה צר במשעול האנושי הדל הקטן המרתק שמהבהב לו פתאום זה עינוי נעים מאין כמותו להיות חרד כל כך לרצון להשתפן ולהיות לרגע אחד סתם מספר , לא חשוב , לא נספר מקרי להתגלע בעצמך ולהתגבר נגד עצמך ולהבין את החרא בך ואז להיות שקוף ועדין נורא לחוות רגע לא ריק אלא מלא אבל לא צורב של קרינת המוות של האחר או כמו שקראתי פעם על קרינה של חורים שחורים:
"גוף שחור הוא עצם אידאלי הבולע באופן מושלם קרינה אלקטרומגנטית בכל אורכי הגל, ללא החזרה או העברה".
הדימוי המושלם להולוגרמה הקיומית,
להיות מעצם הוויתך מעצם האחר מעצם עצמו לחבר אחרת אני לא מסוגלת לשאת הרי את החיבור של סיבה ומסובב (קוונטי אומר כל גיוון של כיוון) מטעם הפרקטי, ההשרדותי ,האידאלי , המוטב, המהוקצע, הפרגמטי וגם זה לא מספיק אני מתעבת בחירה ב"שלי ושלך" כי אתה לזכותי, לעברי להתייפיפותי אם אמצא רגע ומצאתי כזה רק משום שמצאת שוב לעבור בין הלמה לאיך והמבנה לצורה התוכן למילה -
וזאת היתה הבעיה שלי תמיד. הכל היה חזירי מדי. הכל מרוטש מדי בשבילי כשהוא לא במרחב ריק ובשביל זה גם לשבור את היד, גם למות לא נראה לי רע ומספיק. כשהייתי קטנה הרי מזעם סירבתי לומר "אלוהים" למשל התהלכתי ומילמלתי והתפללתי בגל התלהבות אבל סירבתי לקבל את מרות הדמות הזו לא מספיק כחושה , ממוקדת בעצמה ובמסורת קיבוצית השתכנעתי שהעם עושה את הריבון ואני עדין בטוחה ככה וישברו עלי עצמותי הרשת הדביקה הרשתיות הקסומה היא שבונה את הסיבה והמסובב ולעולם לא אחת ולעולם התלכדות של מופעים צלילים וצורות. רק ברגע מריר נשבעתי שאני מוכנה לאהוב והייתי מונעת מעצמי לדבר עליו קרוב כי חשבתי שבכך לפחות לא אפר את הסיכון לדבר על הלא ידוע ולא גלוי להרסו ואז נתקעתי בשורות שנכתבו עליו אצל אליהו:
וַיּאמֶר: צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עבֵר
וְרוּחַ גְּדולָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה',
וְאַחַר הָרוּחַ - רַעַשׁ,
וְאַחַר הָרַעַשׁ - אֵשׁ,
וְאַחַר הָאֵשׁ - קול דְּמָמָה דַקָּה.
רק ככה סלחתי לו אבל לא לעצמי לא מספיק. היום אני לא מאמינה בו אבל בי ובכל אדם ולכן דבר והיפוכו. יום אחד עוד אקרא את ליל חניה בעינים גלויות חדשות. של אדם שמוכן לשאת הכל מהופך בקוטב יומרתו מחדש. צלול.