שיחקנו שחמט.
פעם ראשונה שלי מזה 25 שנים. ניצחתי.
הוא גרוע בדיוק כמוני.
עקפנו נושאים.
בישלנו מרק שום ותפוחי אדמה.
אותו דיבור טראומטי של הורים מזניחים.
הרבה בקשות סליחה וסליחה של חוסר ביטחון וניפנוף אניגמטי של ערס למחצה "אבל אז מה מה קרה" .
היה יכול להתעלל בי יפה כי היתה משיכה אינסטנקטיבית.
אפילו ניסה לרמוז לי שר ושרק שירים עם תוכן גס במידה.
קטל בחביבות כל מילה שהוצאתי (וזה קשה כי אני תהומית מדי לציני עד פיגור).
הצילו אותי הטילים מאיראן הוא בלע את המילים, אמר לי שהוא לא רוצה לומר דבר מה שלא יהיה נעים לי לשמוע (או לדבר) וכמובן עמדתי בפיתוי לדבר גלויות הרי כל משחק השחמט שיחקתי בדגמי הנשקים המניאטורים על שולחנו הוא בחרב ממתכת אני בגרזן (מה יותר ברור מזה?).
וזה לא שלא רציתי להזדיין, זה שהמשיכה הגעילה אותי. אין שום דבר יפה במשהו חייתי כזה "בלרצות" זה תמיד הרגיז אותי לפחות כשקשה אתה בונה באמת דברים בעד עצמם. רשת שמעגנת והוגנת כלפיך. אבל המשיכה של למה ואיך מתוך עצמה וגם גלויות יש לה סיבות אבל משיכה ורצון דוחים אותי כשלא במסגרת קצובה ממש הדדית ומשמעת של נזיר (ח-נזיר).
הטילים הצילו אותי כאמור וברחתי מהר עם תירוץ וסיבה.
אין מגעיל ממשיכה. מרצון להיות בכוח ולא במגע המקרה שלובש סיבה וצורה תוך כדי. אין מגעיל מכפיה של "אני". אני כלום אני אפס. אני לא אני.
אז לא, לא מתחשק לי להזדיין עם אדם רק כי "הזדהיתי" עם עברו, חיתוך דיבורו ואולי הכשרון המופרע לזהות אפשרות טובה לדעת שאדמם בידיו. לא, אני צריכה משהו מבודד יותר ,אקסטטי יותר ואולי אפילו סתם כך לשאת חוסר משמעות אבל אחד מלא יותר, אחד שלא משאיר ספק אונס אחד לגמרי מקורה ונפוח. אני כל כך כועסת תמיד. כל כך רותחת מזעם. אז אם יזדמן. אני לא מסוגלת להרכין ברך מספיק טוב בפני "עלילה" והיות "עצמך" עדין באחר. דין תליין. דין מוקצה. אין דבר שמרגיז אותי יותר מהדרגתי אבל אולי זאת התרופה הטובה ביותר. רק אל תגיד לי שזה "חייב להיות" ואל תאמר לי שאני ואתה זה לא פייק של זהות. אבל אין משהו מגעיל בדבר הזה "רצון" שמקביל "לגורל" שיודעי חן מדביקים אחרים בו כמו איידס מחשבתי. לא סובלת את זה שניהם עלובים ממש. למה אי אפשר למצוא משהו שיגע בלי פחד גם בחום רגשי גם באפשרי לנשום אני רוצה לצרוח ולרוץ לוץ מצוק כשזה מתחיל למה צריך לנסות לכתוב את הסיפור או להכתב על ידיו רק כי אתה כל כך חשוב שאתה משנה?
וזה הולך ומחמיר עם הגיל. אז אין דבר שדוחה אותי יותר ממשיכה שנוצרת כפויה מהזדהות דווקא בשינוי ברגע שזר לי אבולוציוני יותר ופתאום יש קליק ומחליק לי לכוס כלום קצת ראשוניות רטובה גרורה כזו של אכפת לי כזה (משיכת כתף) שפתאום הוא רך ומקבל בתחת אפילו.
הכל מפוצץ אותי. הכל גומר אותי היום. הכל מושחז חודר לי בעין כמו פרח כפור עיוורון לבנבן חלבי משתפשף לי בעצבים מרוטים חשופים ובוכים. תשוקה יש לי רק ממה שמת בידי ונולד מחדש בתוכי ואז תשסף את הגרון או תזיין אותו לא משנה כחומר ביד היוצר.