סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

שום כלום

שום כלום
לפני 6 שנים. 10 במאי 2018 בשעה 19:26




אני לא מבינה לפעמים,

למה דברים נראים כל כך לא ברורים , למה השפה הזו כל כך לא שימושית .

אני מרגישה את המרירות באנשים , את הסובלנות בה הם פוכרים אצבעות וסוגרים חיוכים כאובים ללמד אותך , להראות לך מה הם החיים ואז אני מתרוקנת כל כך .

אני לא מוטרדת מהרגעים שהשפיות שלי נמתחת כמו מסטיק, שבהם הקיום שלי מהבהב את עצמו בטירוף – אלא כשאני רואה את המאמץ בעיינים של אחרים ונרתעת. קופצת לאחור

כולם מטורפים , מה הולך פה ?

אתם יודעים מה הולך פה? אתם מרגישים את חמת הזעם? את העיינים הריקות?

 

היום הודיעו שהיא מתה בעבודה.

נפלה ומתה . לא צפוי . מי יבוא להלוויה. מי יקח יום חופש .

היא הייתה כל כך צלולה.

 

ישבתי והתנדנדתי קדימה אחורה קדימה אחורה קדימה אחורה.

ניסיתי לעבוד והידיים שלי רעדו לי , הכל תמיד מתערבל לי כשאני עייפה

וראיתי אותה בזווית העין מביטה בי בתמיהה –

מנסה לגעת בי בידי רפאים לבנות וחלקות .

הרגשתי את השאלה שלה, והקשחתי את עצמי ,

פיניתי מקום בליבי לניכור,

כי ראיתי היא הבחינה איך סמרו לי השיערות בעורף ,

היא נגעה בי ביד רפאים מבקשת את כל הימים ששטפו ממנה.

טיפשה סיננתי לעצמי – את בזבזת את ימיך . כל יום נאבקת להספיק , להראות לאנשים.

טיפשה. זה שלך .  לא שלי . אל תבהי בי שקופה והלומה.

את הבאת את זה על עצמך .

אני חסרת רחמים כשאני חשה רחמים .

 

ולא יכולתי .

שלוש פעמים פרץ ממני בכי דחוק ומחקתי אותו בתוכי וטבעתי בתוכו

ואף אחד לא שם לב שדפקתי אגרוף בשולחן עד שדיממו לי פרקי האצבעות.

שלטי בעצמך .אל תדברי עם עצמך. אל תזוזי.

שתקי ועשי את העבודה שלך .

שתקי . שתקי .

 

ואז שוב פלאשבקים ממך ...

חילופי הזמנים חילופי האנשים .

אני זוכרת , היום ראיתי, אני זוכרת  -

הייתה לי מטפלת יפה בגן כמו מלאך,

לא דברה עם אף אחד , עשתה מה שצריך לכל ילד בשקט מופתי.

אוטיסטית . יפה כמו מלאך , חיוורת כלבנה.

היא נגעה רק במה שצריך והביטה רק במה שצריך –

במשך השנים החליפה עבודות , החליפה אנשים , מיעטה לצאת

אבל היינו קרובות .

רק בי היא נגעה ברוך רב יותר, רק אותי לקחה כשלא היה צורך .

מכמיר לב... כך אומרים?

אגב, ילדי הגן היחידים שזכו ממנה במבטים פתוחים וחמים ותמהים.

מעולם לא הביטה באיש בוגר.

הייתי הולכת אחריה בזהירות ממרחק והיא הרגישה

ושרה לי שירים שאהבתי וליטפה אותי מדי פעם

ולא הבטנו.

 

היום

ראיתי אותה צועדת בכביש והלב שלי קפץ עם כל צעד שלה כמו בפעמים

המועטות שאני זוכה לראות אותה מהלכת

והבטתי ביופי החיוור שלה , והרגשתי פתאום

את העיינים שלה שתמיד נטועות בקרקע עולות ומציפות בי

מצפות בי – מחליפות בי מבט חצי מזהה חצי מבולבל.

היא הביטה בי!
האדם היחיד שהביטה בו .

הרגשתי שוב פיק ברכיים מול היופי והיציבה השברירית המרחפת .

והיא הלכה בצעדים מהירים יותר מסירה את מבטה.

טומנת יד במבוכה בשערה.

 

ועל זה חשבתי כל היום

ואז את נדחקת עם הכאב הרע שבך ,

הכאב המר שבך.

 

והנחת שכל עולמי חב לך , שכל עולמי נוגע בך , שכל צעדי שם.

ואמרתי לעצמי בחצי כאב וחצי חיוך .

אני שמחה כל כך .

אני שמחה כל כך שאת לא תיהי חלק ממני לעולם.

כי לא עסקתי בך .

כבר לא . כבר מזמן לא.

"ואמא אומרת שככה אנשים
כשקשה להם לגמור הם מושכים את הסופים "



 

 

 

 

 


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י