לגמתי היום מרק במזלג.
למה במזלג תשאלו כי מאסתי..
מאסתי בציות המוחלט והקונפורמי של הזולת ליחס תועלתני כלפי המציאות. כלפי בני אדם .
הכף היא רק הדרך הברורה ללגום מרק . הפונקציונלית. חלילה לכם לאתגר זאת. חלילה לראות בכלי או באדם יותר מהשורה התחתונה של סך שימושיו.
מאסתי בגבולות האחידים שאתם כופים בתפיסה שאין יהירה ממנה במחשבה שידועה לכם המציאות הזו. בזה שאפילו לא תוכלו לדמיין את האפשרות הפעוטה ביותר שמרק אפשר ללגום עם מזלג. שהדמיון הוא שקובע את המציאות ולא ללהפך וששיעבוד שכלכם ונפשכם למציאות כזו הוא ורק הוא לבדו שמונע מכם אפילו להעז לדמיין עולם שבו לא לוגמים מרק רותח בכף. בקשית . במזלג . בסכין. אבל אתם אטומים מדי לדמיין זאת.
וכן . מרק. כי נמאס שלי ששינוים ומשמעות נמדדים רק בדרך הבבונית ביותר. כמה קהל צופים יש לי. כמה הרגע הרה משמעות ו"חשוב" , כמה לייקים קיבלתי. המצאת היום יום. כן. גם בלגימת מרק ובשתיית קפה אני מחוללת שינוי של ממש בתוכי ובסביבתי זה רק אתם שאטומים מדי שלא להבחין בכך וחושבים ששינוי הוא רק התנדבות חודשית במעון לכלבים חסרי בית.
ובעיקר ובעיקר אני קוראת תיגר על החזירות שבכם. לבטל את היופי והמשמעות המיוחדת לכל אדם. כשאני לוגמת עם המזלג ומשמיעה קולות בליעה. לחשוב שזה. אנושיותי הפשוטה היא הדרך שלכם להתנשא על עומק החוויה . על משמעותה הפילוסופית החיה. על כוח הדמיון. על הרגע המכונן שבו המרק הוא מהות והשתקפות של עולמות גבוהים ממנו והמזלג הוא להב האהבה שמפלח לב של אבן.
בכל אלה מאסתי והפכתי למורדת שקטה . בלי קול ובלי מילה. ששותה. מרק. עם. מזלג.
כן. תחיו עם זה.
