שחשבתי עליהן היום שמאוד נוגעות בעידן הפוסט מודרני שלנו-
שהוא מאבק בין האינדיבידואל לציבור ,
או בין הפרט לכלל.
מצד אחד אנחנו רוצים לתת לכל אחד לחוות ולהאמין בסיפור שלו מעצם החוויה האישית ,
מצד שני כדי שנוכל למקסם את "הטובה" של אחרים אנחנו מאמינים שאנחנו חייבים לדחות\ למתן את ההשפעה העצמית הזו ולקבוע נורמות התנהגותיות .
והבעיה ששתי השאלות האלה- מה חווית הפרט והאם לא מודע שאפשר לערער עליה ולגלות בה צדדים חדשים ששומר לעצמו נוגעת כמעט בכל שאלה מוסרית בת זמננו.
אם זה זנות - למשל בשאלת הרצון החופשי ואם זה נושאים קיצוניים שיגרמו לאנשים לשבור את המקלדת שלהם.
נשאלת גם השאלה מה משקל הפרשנות החברתית להשפעה של "עבירה על המוסר" על האינדיבידואל.
למשל אחד המקרים שנתקלתי בהם היה של ידיד טוב שסיפר לי שעבר על אונס (למעשה) שעבר כילד מצד אדם בוגר.
אין ספק שהדבר הותיר בו את חותמו , כלומר הוא בסרטים ופחדים בנושא והיה בקשר עם אנשים שעברו דברים דומים ולפי תיאור שלו "הלב שלו נשבר" יחד עם שלל בעיות אחרות.
אבל החלק הלא נעים בחוויה בשלמותה שאנשים יתעלמו ממנה ,
שחלק מהסיפור שהוא דרש לספר בקרבה חברית וביטחון הוא שהוא לא סבל מעצם המעשה לזכרונו-
הוא נהנה מתשומת הלב ,הוא נהנה מהמגע והוא אפילו גילה "אהבה" ילדותית לאדם.
הוא לא שונא אותו עד היום .
כמה אנשים יוכלו לקבל את זה כתחושה לגיטימית ולא יחושו בחילה כלשהי?
אבל זה קיים .
וזה למשל דוגמא לפער בין מה שמספרים לנו שחובה עלינו להכיר במעשה כרוע מוחלט (ולהנחתי לפי המחיר הפסיכולוגי שאני בטוחה שחלקו נובע לא רק מהתרבות - וגם העובדה שרבים מהפדופילים בעצמם עברו הטרדה מינית בילדותם - כמוצדק מאוד)
מכאן נשאלת השאלה כמה באמת מתחבטים בהבנה שהסיפור של כל אדם יחודי,
ודווקא במקום כזה בו אנשים יכולים לחוות דבר כל כך בסיסי שנתפס כדבר שיש לסלוד ולהמנע ממנו -
כמו כאב, התעללות או השפלה (כחלק מיחסי מין בהסכמה)
שיוכלו לתפוס שסיפורים מוסריים ומוסר בכלל הוא אישי ולהתחבט בשאלה איך ההקשר האישי מתחבר לזה הכללי.
לא לחיות את האוטומטיות שבו ומנגד איך מחברים מקום שיכול למקסם את הנכונות והכלליות של מעשה בעיניו של אדם -
אולי כמו שאמרתי שלא מידיעתו .
אצלי זו שאלה קשה ופתוחה ,
ולא ברור לי איך לגמרי מחווטים את זה .
אני חושבת שזה גם נכון להרבה יותר מאשר מוסר-
ומה בנוגע לשפיות?
ומה בנוגע לחוויה דתית ?