ומצד כמעט עווית אכזרית , טיק עצבני של העין לומר הכל, לדחוס הכל במילה. אחת בודדה.
המילים רצות , מרצדות לי בתוך הראש כמו מסך טלוויזיה מעומעם ,
פחות מ-24 פריימים לדקה והתמונה מאטה ומטושטשת ואני בעצמי חנוטה, חבלים עבותים אופפים וקשים ,
מתנדנדת על קוצו של יוד עד שנעצרת - המסך חשוך רק לרגע ואז הצבעים של המילים והאנשים צובעים אותי ,
צורחים אותי והכל הופך לרעש לבן - שלג ואני מתפוצצת לאלף צבעים.
אל תגע בי , אל תגע בי.
אז היית חייב לשחק אותה - רגיש , אוהב. אני בטוחה . משחקים מותק.
תפסתי אותך , תפסת אותי נישקתי אותך כל כך חזק חזק בבטן נישקתי אותך ,
מחבל הטבור התחברתי אליך ושרתי לך : "כמה התגעגעתי אליך , כמה חסרת לי"
ובאמצע הרחוב לא התביישתי נישקתי את כל מעלה הצוואר מעלה מעלה עד לשפתיים האלה
ואתה עצמת עיינים ואמרת "אני לא יכול" ושניה אחר כך ישבנו וצחקנו ונתתי לי להרצות לך ארוך ארוך ,
כמו תמיד על אותם נושאים כמו תפילה, אתה יודע זה המזון עם הויטמין הכי גבוה, והמחקר הזה מראה ש...
אבל לא בוא נצליב נתונים וכמה זה מכיל ? ואיזה מחלות קשורות שם ? ונאמתי ונאמתי
ובסוף כמובן אתה בין הרגליים שלי ולא אכפת לך הדם שאני מקיזה בכאבים כל חודש,
מה אכפת לך ואז בתוכי.
"אז בוא ותחיה אותי , אני לא מרגישה את פעימות ליבי זה רק אני כאן ששורדת לבד" .
ואז שוב התכנסתי לתוך נקודה וחשבתי עליו שהוא תשוש , עייף וכפוף כמעט תמיד לא עוצם עין לא עוצם עין.
לספר? בחיים לא . בחיים לא. אבל אז איך הוא מוצא אצלה שהיא מבוגרת ומנגנת חיוך והוא מספר לי בהתלהבות ,
והחיוך הילדותי מרוח לו על כל הפנים. או כשהוא אומר לי "דגדגי אותי" אז אני מדגדגת והוא צוחק. הוא לא צוחק אף פעם
ואני רוצה שזה ימשך לנצח . לנצח. שתחייך .
אז מה . אז מה. אמרתי לך . אתה לא יכול עכשיו. שקלת להתאשפז . אתה שלי? .
והוא אומר לי :"לא ידעתי שיש בך בגרות כזו , עברת את זה כל כך בשקט ולא שפטת אותי" .
זה קל אני רוצה לומר לך , אני פשוט מתנתקת - ואם הייתי צריכה להיות שם כל יום בשבילך? להתעלמות? .
להקלה שאתה חש שלא כולם הופכים אותך לנושא השיחה ? לבוז שכלוא לך בראש שבו אתה המנצח (של התזמורת)
והמפסיד- חי מפלצת גמלונית ומכוערת אבל אדם שאפשר לשוטט בין המילים שלו , כמו טיפות גשם והכל הכל פורח .
טיפשון קצת . קצת רק קצת .
אז רץ לי רץ לי .
מילים ואז אני מתקוטטת עם עצמי מתקמטת, אני צריכה נייר נחושת את השורה התחתונה CASH CASH ,
פדה לי פדה לי , מחל לי והכל.
אכלתי כל כך הרבה , התעוררתי כל כך הרבה . אין לך מושג.
אני מנסה לקרוא ,לבשל , לנקות וכלום לא צולח בעדי בדרכי, אני רק יושבת ובוהה והמחשבות מציפות אותי גלים גלים ואני נאחזת.
פעם חשבתי שלא קוראים כי משהו מת בפנים ומזדקנים , כי הדמיון פוחת , כי המעיין מתייבש , כי כי .
מה פתאום , זה לא זה - המילים שלי הפכו לתפילות , המעשים לטקסים , הזהות מקפצת, \
אני משותקת - מתי ואיך יהיה לי זמן לקרוא .
המוח חוגג את עצמו עוד הרבה לפני שהדף מעלה לי מילים מאובקות, ואני כל כך רוצה כל כך רוצה , כל כך זקוקה.
אבל לפני הכל נשפך לי , נגמר לי , ואז אני מרגישה את הצורך הכי חד ושלוח ומהיר כמו ברק.
אני חייבת חייבת ונגעלת מהכל , ממגע , מאנשים , מעצמי. שפע מסחרר אותי.
אני רוצה רק דיוק , יותר מדיוק , אני לא רוצה קישוטים .
אני לא רוצה אנשים שמייפים את עצמם , אני לא רוצה אנשים שהוגים את עצמם עד אינסוף בלי מילה אחת פולחת ,
אני לא רוצה אנשים שמדברים את היחודיות של אפס- אני רוצה את הכלל ששוקע ביחיד המוחלט .
אוניברסליות. כן זה מרגש אותי.
זה כמו מנגינה היא לא נקלטת לך כי היא בהכרח ראשונית , היא נספגת בך שוב ושוב ומשחזרת בך רגעים קודמים עד שאתה אוהב אותה .
אולי בגלל זה אני כל כך שונאת שינויים . לא משנה , לא אני לא אני העניין .
אני צריכה קור ,דיוק, כמעט מבחנה אטומה , אבל שקופה שבה רואים הכל צומח ועולה
עד שאפשר למדוד , לכמת , למפות כל מילה ומילה , קמט של זעף , מבט לא קרוי ,
-תיסכול -
אולי כי
"אני לא מכיר מילה או משפט שסוגרים ענין
הרבה מלים צריך הרבה משפטים
יותר מהדמעות האלה
אולי אפילו יותר מכל הטיפות האלה
נו... נו... "