שום כלום

זה די בטוח  , 

שאי אפשר לשבור אותך  - 

אני חוזרת הביתה ונאבקת בך כמו פיל בחנות בחרסינה, 

מסתובבת , מתעלמת ואת שורקת לי להכנס, 

לעלעל , לבלבל- 

אוהו ג'יז , 
אחרי שאני סחוטה מאנרגיה - את כמו בול מתמוססת על הלשון , 

זורמת בתוך הדם , מרחיבה את האישונים 

ומה את מצפה, 

כל החיים שלנו שוקעים כמו אי אלמוגים נטוש, 

שהרוח סחפה , שהחול דבק , שהימים עולים לכסות, 

שהסרטנים יוצאים ונכנסים מרקיבים אותך , 

לבנה בוהקת , 
אני מרימה ידיים , לא נותרו לי עוד כוחות - 

הם סוחטים אותנו עד שכל התמציות הריחניות זורמות בצינורות חלולים 

כמו עירוי דם, הם חונקים אותנו ,
לוקחים מאיתנו 

ואני מבינה אין ממש מה שיכול אחרת - 

כדי להסתגל , כדי להתבטל , כדי לסיים אותך 

אני צריכה מין יצור שלא ברא הטבע, 

כל כך מעוות , כל כך מסולף , 

כל כך מכונס בעצמו שרק ככה.

שרק כך אוכל לשים לך סוף , 

ביינתים אני נשרפת , נאבקת, נשרפת . 

איך תראי כל כך קטנה ,

כל כך בזויה, 

גמדה עם ראש מרוצץ , ריקה מדם , קרועת בשר, 

סחבת טלאים של החיים . 

ואני אירק עליך , ואצלם רק להזכר בפנים השבורות שלך 

מתחננות שאשוב- 

רוצחת. כי את יודעת מה לקחת. כי את יודעת מה יכולתי להיות. 

כי את יודעת שאין לי רחמים, כשאני מבהיקה מזעם, 

מזיעה מחוסר נחת וכשאני אשים עליך יד אחת על הצוואר

את תצרחי את כל שמות הקדושים שלך בתאווה מהוסה, 

להפרד מהעולם ואת יודעת שלא אחוס עליך - כל ניע נשימה אחרון , 

חזה עולה ויורד, לבנה בוהקת , סגולה ומתנשפת , 

לשונך כבדה כמו עופרת- 

ואיך זה מרגיש כשאת רואה מה לקחת? איך את מרגישה? 

שהעיניים שלך בוהות בך ריקות , שהעיינים שלי סומות , 

לא דמעה להזיל, יבשה כמו חרבה, 

איך זה מכווץ בך עכשיו את הלב?