זה מוזר ,
אני רושמת בעיקר לעצמי.
אני מודעת עד כמה אנשים פותחים בי צוהר רך וכמעט פסיכודלי של צבעים ורגשות ובכל זאת לא מוכנה להשתחרר מהבדידות לטובת לשון ויד שתגער בי , שתפקד על הנשמה שלי , שתציב לי כבלים.
אני כל כך רוצה לבעוט בכל אחד שמתקרב ואני בועטת אבל בשכל (שכל של מפגרת)-
אני בועטת בלי שירגישו , בלי בוז בכלל כשכבר קרובים- אני נמצאת לפעמים במאה אחוזים אבל אני שלולית של נוכחות.
שקועה בתוך עצמי עמוק כמו מי תהום , מחלחלת לאדמה סביב מחכה למוטט את היסודות.
מעמידה פנים בשליטה ואני כל כך שונאת את זה. אני כל כך שונאת את המשחקים האלה.
זה נחמד שמצאתי לפחות אדם אחד ששותף למיאוס ולחוסר הערך של כל אלה,
אדם שוליים ואני כל כך אוהבת לשמוע אותו אומר כמה שכולנו רובוטים של רביה וכמה עדיף להתרחק ולהתנזר מכל זה כמו שהוא עושה.
אמרתי לו - הלוואי ויכולתי. אדם כל כך טוב, והוא יודע שכל המילים הן לא יותר מלק בוהק שאנחנו מכסים בו עץ רקוב ומתולע.
רק למעשים יש משמעות הוא אומר. הוא מלמד אותי פרק בהלכות בדידות - הוא עושה כל כך הרבה אבל למה כל זה הוא שואל לפעמים.
וזה דווקא אתה היית אומר לי , בן הזוג שלימד אותי לשבת מול ספר תזונה ולקרוא ספר עזרה עצמית כשכל כך הרבה שנים בזתי לזה.
למה? הנוכחות שלך וההתלהבות שלך והיאוש בעיינים שלך כבשו אותי לשם. אני כל כך מתגעגעת להפסקות הקצרות בהן אתה מבקש שאדגדג אותך כדי שתצחק וסוף סוף שומעים את הצחוק שאתה לא עוצר בעצמך- נותן לו לפרוץ כמו ילד קטן פשוט כי אין לך מה להפסיד כבר . עוד מעט התהום האפלה של חייך תציץ בשנית. מחשבות חיוביות אתה בולס לי מילים ואני כמעט פורצת בצחוק. מחשבות חיוביות? בגילך? בגילנו?
זה עלה תאנה לספינה שטובעת? . אבל אני חייבת להאמין לך . לימדת אותי להתרגש מקלישאות.
אולי כי באמת כמו שיונתן היה אומר , אין לי שום דבר בראש חוץ מזרע. ONE TRACK MIND.
והוא צדק... אני לא מסוגלת לחשוב או לדבר על משהו שלא עומד בלי צבע החרוסת הסמוק של גופים מתלכדים.
ואם זה אתה זה מתלכד בי. כי לצערי המיניות שלי - לא הייתה מוגבלת מעולם לפין , פות וכמה זרע שפכת.
זה תמיד היה הכל מהכל, צבע השיניים שלך , זוויות התקרה מעלינו , מגע השטיח בכפות הרגליים ומשקע הקפה ששכחת בכוס
זה כל הדומם שהימם אותי עד שהזדווגתי איתך ועם העולם יחד, אתה היית מרכז העולם , טבורו וכולו נשאב דרכך והתמזג בתוכך למשגל אחד מתנוסס כדגל ככה שעד היום רק לבהות באותיות, בחרקים , בעמודי תאורה ואני לגמרי נדלקת (אני פטישיסטית קיצונית- כלומר אני לא נמשכת לכף רגל, או יד או זרוע - אני נמשכת לדוממים בכל הגדלים ובכל הצבעים- כן , לבניינים , לעצים , לחלודה).
והכל לפעמים אני חושבת שזה כי אני לא יכולה לשבת באמת בשקט ולהרכין את הראש.
לחכות שיאחזו אותי בצוואר. זה מצחיק כי אני אשתמש בכל כך הרבה מילים לומר בפשטות את החשש שלי.
זה מצחיק איך תמיד צחקתי בלב ש-ס' כל כך נשמעת כמו אישה טראגית שהגורל העליב-
איך אותו הגורל בדיוק שגורם לי להרחיב חזה שלפחות אני לא כמוה וסופגת כל סטירה,
מגלה לי שאני בדיוק כמוה רק טווה מסביבי גולם מספיק עבה לא להרגיש.
כי באמת אין שום דבר שמונע מאחרים להתקרב כמו תחושת עלבון.
אני לא אתן לאחר להוריד אותי , לא באמת.אעשה הכל. אפילו אשב על מסמרים אבל חלילה שלא יגרע מכבודי.
אם יבקש אעשה בהתרסה אפילו בלי שידע, אבהה בו בעין , אתפוצץ בדיוק איפה שלא צריך , הגוף שלי ינעל הלסתות ישמטו.
לא רוצה!. והנה אני לא יכולה לעשות צעד מעל הבושה, צעד מעל המבוכה והכי גרוע שאני אפילו לא יודעת מה עונים על
"מה את רוצה". אין לי מושג. אני נעלבת מעצם ההנחה שצריך להיות רוצה שכזה. רצון . יצר. כיוון.
אני נעלבת , אני נבוכה , אני אולי האדם הביישן ביותר כי כל תזכורת שלא נובעת מעצמי לקיום העצמי שלי ממיטה עלי קלון וחרפה.
כי כל דיאלוג עליו לא מובן ולא בהיר לי כאילו דברנו על מדע חייזרי.
כי כל דבר כזה מותיר אותי לתהות מי אני ? מה זה ? וכל עיסוק וכל כתיבה עליו גם ממש עכשיו גורמת לי אשמה.
אני לא רוצה להיות בכלל אבל בשנית-
מי רוצה בכלל?
הרי לרצות להיות הכי נוכח , כאן עכשיו, בעניינים ולזקוף את עצמך מול אחר זה בדיוק כמו הרצון להעלם.
שניהם לא מאוזנים עם פשוט להיות...
כמה קלישאתי שיש.
העיקר שאתה צוחק כמו ילד.
