בית קברות למחשבות

a new day is upon us,

and it is fierce,

full of splendor.

nothing is to be taken for granted.

no regrets.

אם הייתי מנסה לתמלל, לנסח ברהיטות ולפרשן כל מחשבה שעלתה לי בראש (רק) בשעה האחרונה, סיכוי סביר שלא הייתי מסיימת לעולם.

נמצאת בקשר אוהב וטוב ובריא.

מתחילה להשתעמם.

מחפשת להוסיף (אצלי תמיד מותר להוסיף אבל מה זה עניינכם בכלל יא חטטנים).

זה כמו פלסטר על בעיה גדולה יותר. פסיכולוגיה בגרוש, טפוי

Weed.

Company.

Sex.

Spooning.

He fell asleep.

I'm not falling asleep.

Short half bored feed scroll.

Meditation music.

Switching to the sofa because he's snoring.

Not falling asleep.

Switching back to bed.

Eye cover.

Noise cancelling headphones.

Different meditation music.

Not falling asleep.

Clonex (double dose because FML).

A few more puffs.

Not falling asleep.

Not sure why masturbating felt like an urge I should be resisting at this point.

It's 7:10 AM.

Still not falling asleep.

I've been awake so many hours I'm starting to get hungry again.

If there were someone here to beat me unconscious I might actually have considered it.

על חבורה של ילדים משונים - על הילד האוטיסט שחי בסרט (ליטרלי, רואה את חייו כסצנות מסרט) ועל ילדה עם אישיות גבולית. על רגעים שכאילו לקוחים מתקופת התיכון, התמזמזוית חטופות וכמעט שלישיה. על חרמנות ותסכול ושדים פנימיים. על סקס וציפיות שלא התממשו. על לדייק, על להיות נכונה לעצמי, על הכלה וויתור והיכולת להגיד לא.

רציתי לספר סיפור אבל משהתחלתי לכתוב הבנתי שאין לי מה לומר וויתרתי.

 נמאס לי מהשיט שלי.

נמאס להתעסק כל הזמן באותם שטויות ולהתקדם בקצב צב.

נמאס מהאסימונים הקטנים שנופלים לאט לאט, מהטיפול האינסופי, מהשיחות החוזרניות.

נמאס לי שאני כזו דפוקה,

נמאס שזה כמעט בלי הצדקה, 

נמאס.

בא לי שיחדול המוח ממחשבות,

בא לי פשוט להיות.

I like pleasurable, fascinating, intense.

I like "too much".I like leaning into it. Leaning into pain, into embarrassment.

I like wearing my heart on my sleeve, and not getting walked out on.

I like big hearts. And big hands.

I like being seen. Truly seen.

אני תרבות האנדרגראונד.

אני הדוגמה הרעה לילדיכם.

כן כן, אתם, אלה שמתהלכים לי מתחת לחלון בצהרי יום שני תל אביבי.

אתם, הנורמטיביים,

עם העגלות עם התינוקות והעיסוקים הבנאליים,

שאולי פעם ידעו ושכחו

ואולי מעולם לא ידעו.

לעולם לא נכיר.

תתקלו בי במשרד או בתור לסופר.

תביטו בי.

אולי תריחו עליי את הוויד,

או את המין,

או אם אתם חדי הבחנה במיוחד אולי תשימו לב לניצוץ של רעב בעין, מהסוג שאי אפשר לספק.

אבל חייכם ימשיכו פחות או יותר ללא הפרעה,

כי אתם לא באמת רואים אותי.

אנחנו חיים בעולמות שונים.

כך אתם צריכים את זה.

כי אני מוציאה אתכם מאיזון.

כי אני מזכירה לכם שיכולתם לבחור אחרת.

שאולי אתם עדיין יכולים.

The smoke from my cigarette

Rises, floating, in the air above me

Created from the energy I ignited, just a moment ago

And spreads, fading, into the world.

And slowly

All the poison will leave my body

Leaving behind 

Nothing

But

A

Sigh.