מרגיש לי לפעמים שהלחץ שהחברה מפעילה עלינו שנהיה כל הזמן שמחים וחיוביים,
היא במטרה ליצור אשליה שתשבש לנו את המנגנון של החיבור לרגשות אותנטיים שלנו,
לדכא את האינטואיציה, היצרים החייתים, לדחות את כל מה שלא מתיישב עם הנורמות החברתיות.
יכול להיות שכולנו, ללא יוצא מן הכלל, רדומים?
כולל כל המנטורים, המדריכים הרוחניים, ההילרים וכל המטפלים למיניהם?
מי אמר שנמצא את עצמנו כשנהיה מאושרים?
כשאתה מאושר אתה בדרך כלל מוריד רגל מהגז ופחות דרוך, פחות מחפש דרכים לשפר את עצמך בתור בן אדם.
ומי מגדיר בכלל מה זה אושר?
מי אמר שלהיות שמח זה טוב ולהיות עצוב זה רע?
מה מסתתר מאחורי המרדף הבלתי פוסק הזה אחר האושר והשמחה?
זה בגלל שזה יותר נעים לנו להיות שמחים? יותר נעים לסביבה שלנו?
ובכן... נעים זה נוח, ונוחות היא הרגל שגורם לנו בד"כ להפסיק לדחוף את עצמנו קדימה.. כי כבר נעים ונוח לנו.. אז למה?
מה אם אנחנו אמורים לרדוף אחרי הכאב? הרי שם יש הרבה יותר אמת .
אתה לא יכול לדעת בוודאות אם מישהו שמח או שהוא סתם מזייף את זה,
כאב לעומת זאת, הרבה יותר קשה לזייף.
