אם אתם בדרך לשירותים,
אל תקחו ספר. תקראו את זה במקום.
זה הולך להיות ממש ארוך.
לילה טוב עולם.
אני שמה לב שנכון לעכשיו אין לי יחסים קרובים אמיתיים עם אף אדם בחיי.
וזה בעיקר מבחירה שלי, כנראה.
כשאני מסתכלת אחורה אני שמה לב שרוב חיי הרגשתי סוג של ריחוק מהמשפחה והחברים או מכל דמות שמזכירה בן אדם.
אף פעם לא הרגשתי בנוח לבוא ולהתרפק על חיבוק מאמא שלי.
הקירבה מגיעה לפעמים בניצוצות רגעיים אבל היא לא שם תמיד.
קשה לי מאוד עם הניגודים הקיצוניים שיש בי.
ברגע אחד אני רוצה לפזר אהבה סביבי וברגע שאחריו אני לא סומכת על אף אחד.
מי אני?
אני אדם שמח ותמים שרוצה לשנות את העולם לטובה?
או שאני אדם אפל?
אני מרגישה שכל כך העמקתי במחשבות שלי על מסיכות וזהויות והטבע האנושי שיצרתי לי סוג של עולם שנבדל מהעולם החיצוני.
אני זוכרת שכשהייתה קירבה , כל אדם היה נראה לי כמו עולם ומלואו ,
והיום אנשים נראים לי כמו שבלונות.
גם האלו המיוחדים והבולטים, הם פשוט שבלונות של אנשים מיוחדים ובולטים.
אני לא מתעניינת במה שלאנשים יש לומר, אפילו כשהם מדברים על נושאים שקרובים לליבי.
(או שעליי לומר , פעם היו קרובים)
חסרה לי התחושה של הקירבה והאינטימיות, התחושה שמישהו מחבק אותי בלילה, שמישהו באמת דואג לי ואכפת לו ממני .
ומצד שני , אני הודפת ממני כל מי שמנסה להתקרב אליי בתירוץ שיש לו כוונה נסתרת.
הכל מרגיש מזוייף סביבי.
אני לא מצליחה להבין אם אולי בעצם תמיד הרגשתי כך.
שיחות כל כך מעייפות אותי לאחרונה.
המילים שנשמעות באוזניים ושיוצאות לי מהפה נשמעות כל כך מיותרות.
אני מרגישה שהדיעה שלי מיותרת.
לא כי אני מזלזלת בעצמי אלא בגלל שדיעות בכללי זה דבר מיותר, הם סך הכל זוית ראייה אחת מני רבות שיכולה להשתנות במהלך החיים.
מה הטעם בלהביע את הדיעה שלך בכלל?
במיוחד כשאני נמצאת במקום שאני מנסה לקבל את המציאות כפי שהיא ולא לשנות אותה.
אני מרגישה שקופה.
אני מרגישה שאין לי שום השפעה על העולם החיצוני.
אם אין לי קול ודיעה, זה מרגיש כאילו אני סוג של רובוט.
אני מסכימה עם הדיעות של כולם כי אני מצליחה לראות את הדרך של כולם.
ושוב, זה לא נובע מחוסר כבוד עצמי אלא מתוך גמישות מחשבתית.
אבל אני עדיין רואה דיעות בתור דבר מיותר.
אולי זה בגלל שאין לי משהו שמספיק חשוב לי להביע עליו את הדיעה שלי.
אני לא מרגישה שהזהות שלי נרמסת מדיעות של אחרים , כי אני פשוט מרגישה שאין לי זהות.
אני מאמינה שכשאתה בוחר להסתכל על העולם במונחים של טוב ורע אתה מצמצם את הראייה שלך על העולם,
פותח את עצמך לטוב ונסגר לרע.
ומי קבע שמה שרע לך זה באמת רע?
אני לא מרגישה שיש משהו שמגדיר אותי, לא מרגישה שיש לי הרבה גבולות כמו שהיו בעבר וזה מעמיד אותי במקום שבו אין לי אג'נדה כלשהי, אין לי משהו להלחם עבורו או רעיון שאני מאמינה שצריך לדחוף קדימה,
רק בגלל שאני חושבת שהכל בדיוק איך שהוא אמור להיות ואין טעם לשנות כלום.
הרבה רוחניקים יגידו שאני נמצאת במקום מדהים מבחינה של התפתחות רוחנית, שאני לא מפחדת לרוקן כל פעם מחדש את הכוס.
אם כך, נכון לעכשיו החיים מסתכמים בזה שאני צופה בהם מהצד.
מה הטעם בלתת כתף לאדם בצרה? אולי ההתמודדות שלו עם הצרה הזו היא בעצם ברכה?
מה הטעם בלהלחם על צדק?
מי קבע מי צודק ומי טועה?
מה הטעם בלהביע את הדיעה שלי?
הראש שלי כל כך פתוח שהדיעה שלי יכולה להשתנות עם כל מידע חדש ששופך עוד אור על הנושא.
אני נמצאת במקום שאני מרגישה מחוץ למשחק האנושי.
כשנופל האסימון ואתה מבין שזהות זו אשליה, אתה מאבד עניין בלנסות ולבסס את האשליה הזו.
כשאתה משחרר מהזהות שלך, אין משהו שמשאיר אותך במצב של תלות כלפיי שום דבר או אף אחד.
לא כלפי דיעות, לא כלפי חלומות או רצונות, רגשות או מחשבות, ובטח שלא כלפיי אנשים.
כאילו אני כבר לא בן אדם.
אני לגמרי עם רגל וחצי מחוץ לאשלייה של החוויה האנושית, רק בגלל הידיעה שזו אשלייה.
החיים די משעממים מהמקום שבו אני עומדת.
אין ריגושים, מצד שני גם אין דרמות.
אין התנגשויות של ערכים שלי עם אחרים.
אין ריבים.
אין מה לשפוט.
אבל משום מה, הפחד עדיין קיים.
הוא אומנם לא שולט בחיים שלי כמו פעם אבל יש לו מקום די נכבד.
אני מאוד מפחדת מדחייה, אז כנראה
שעדיין יש משהו שמשאיר אותי בתוך המשחק, משהו שצריך להתמודד איתו.
אני מקווה שאני מספיק מודעת לעצמי ומה שאני עושה זה באמת להיות אדם עם ראש פתוח, גמישה מחשבתית ומכילה,
ולא בעצם מדחיקה את הרגשות שלי(אם זה המצב, אז יש לי חתיכת אגו חכם וערמומי).
לי בכל אופן זה מרגיש שהגישה הזו מגיעה ממקום בריא ובוגר ולא ממקום של בריחה או אי רצון לקחת אחריות על הרגשות או הדעות שלי, הם פשוט כבר לא מנהלים אותי.
אני לא מונעת מאגו יותר, וזה מרגיש מוזר.
אני לא שונאת אף אחד.
אני בקושי כועסת, אני כמעט לא נפגעת.
בזמן שאני כותבת, עלתה לי בראש שאלה כלפיי עצמי.
אם אני מקבלת הכל ומסוגלת להכיל הכל, למה אני נמנעת מלצאת לדייטים?
למה אני נמנעת מלהכיר ולהכניס לחיים שלי אנשים חדשים?
והתשובה שלי היא - כי זה משעמם אותי.
השיחות משעממות אותי עד מוות, גם עם הקרובים אליי , ויש בי רצון להמנע מקצר בתקשורת ותחושה לא נעימה לאדם שמדבר איתי.
נדירים מאוד הרגעים שבהם אני מתעניינת משיחה או שאני מרגישה שאני נהנית בחברה של מישהו אחר.
וזה פשוט מרגיש לי מיותר .
כמו שהסבל זו אשלייה(כשאתה בוחר להאמין בזה) כך גם ההנאה הופכת לאשלייה.
הבחירה כמובן, כמו תמיד, בידיים שלי.
או שאני נשארת עם הרגל וחצי מחוץ לאשלייה ועם החצי שנשאר בפנים, מתמודדת כל פעם עם צלקת נפשית אחרת (לא חסר כאלו, זה מה שעדיין משאיר אותי אנושית)
או שאני צוללת בחזרה לתוך האשלייה, מטפחת את הזהות שלי , רודפת אחרי מה שעושה לי "טוב" ונלחמת בכל ה"רוע" בעולם ובכל מי ששם לי ולאג'נדה שלי רגליים בדרך אל ה"אושר" שלי .
So what's it gonna be?
להמשיך להסתכל על המשחק מלמעלה או לצלול לתוכו?
