תחושה מדהימה אופפת אותי עכשיו.
תחושה שמגיעה בעקבות ההבנה שאני אוהבת את עצמי ככה, בדיוק כמו שאני ואין לי שום רצון לשנות בעצמי ולו הפרט הכי קטן.
אני אוהבת את השיער שלי בדיוק איך שהוא עכשיו.
אני אוהבת את הגוף שלי בדיוק איך שהוא עכשיו.
אני אוהבת את החיוך שלי, הצחוק, ואת הבכי.
אני אוהבת את התכונות הטובות שבי.
אני אוהבת את החולשות (מתברר שהן חוזקות)
אני אוהבת את העבר שלי.
אני אוהבת את הבחירות שלי.
אני אוהבת כל כך את כל מה שאמרו לי שלא בסדר בי.
אני אוהבת את הראייה שלי על העולם.
אני אוהבת את המשפחה והחברים שלי.
אני אוהבת את כל מי שאי פעם פגע בי.
אני אוהבת את החיים, אני אוהבת את המוות.
אני אוהבת את השמחה והכאב והאפתיות.
אני אוהבת את הדיכאון ואוהבת את האושר.
אני אוהבת את הלבד ואוהבת את הביחד.
אני אוהבת את הסערות ואוהבת את השקט.
אני אוהבת את כל מי שאוהב אותי ואת כל מי שמתנגד לי.
אוהבת את ההישגים ואוהבת את הכשלונות.
אוהבת את הפחדים.
אני אוהבת את השנאה.
אני אוהבת את האור ואוהבת את החושך.
אני אוהבת את כל מה שקיים בתוכי ומחוץ לי.
אני אוהבת את כל הטעויות שאי פעם עשיתי,
הם אלו שגרמו לי להבין שאני עושה את כל הדרך הזאת כדי להבין שתמיד אהבתי את עצמי.
אני אוהבת את העובדה שבשלב מסויים שוב אשכח שאני אוהבת את עצמי כדי שאוכל לצאת למסע חדש שיזכיר לי שתמיד אהבתי את עצמי.
וזו לא רק אני, כולנו אוהבים את עצמנו.
הפחדים, השנאה, החולשות, הכאב, המוות, וכל מה ש"לא בסדר" בך, הם חלק מהדרך שלך להבין שתמיד אהבת את עצמך.
כולם נגזרות של אהבה.
מכיוון שאנחנו חיים בעולם של דבר והיפוכו, לפעמים האהבה מגיעה בצורות הפוכות.
אז למי שהפוסט היה ארוך מדי ואין לו כוח לקרוא, אקצר ואומר :
אהבה. זה כל הסיפור.
