אני לא יודעת אם זה ניקוי הרעלים שהתחלתי,
אבל משהו בי הפך להיות פגיע.
אני פתאום רואה את הטריגרים שלי בכל מקום, אך הפעם מזוית שונה.
ממקום שמבין שאני לא נפגעת מאנשים,
אלא אני זו שמקטינה את עצמי.
עם כמה שאני מאמינה בלחשוב חיובי,
אין להתעלם מהפחד, מהכאב, מתחושת החוסר.
עובדה שהם צפים עכשיו והם מוכרים לי.
כל השליליות שאי פעם הייתה בי,
כל השדים, כל הקולות שמפרשים את המציאות בצורה הכי רעה שאפשר,
יוצאים עכשיו כולם ביחד לחגוג.
הפעם אני לא תוקפת אותם.
אני נותנת להם לדבר, מתבוננת בהם, מאזינה להם מדברים אחד עם השני.
לא האמנתי שיש בתוכי כל כך הרבה רעל,
אך אני לא מבקרת.
אני עומדת מהצד, נותנת להם שליטה זמנית כדי להכיר אותם.
מאפשרת לעצמי להתפלש בבוץ כמו ילדה.
איפשהו נפל האסימון שאין יותר מה לברוח מהצל שלי, אין טעם להכחישו.
אם אני עדיין שומעת אותם, הם נוכחים, הם רוצים להישמע, הם צריכים מקום ולפעמים גם צריכים לצאת למלחמה.
וזה בסדר.
כי אני סוף סוף מוכנה לפגוש את עצמי.
פגשתי את עצמי במבטים מזלזלים של אנשים.
במבטים מבולבלים.
בתחושת הריחוק שהרגשתי מאחרים.
בתחושה שאני שונה. מאוד.
במחשבה שאת רוב האנשים אני לא אוהבת.
בתחושה שלא מבינים אותי.
בקול המבקר שקפץ בכל פעם שמישהו התנהג או אמר משהו מוזר בעיניי.
בקנאה כשלא שמו לב אליי.
המבוכה כשהפכתי להיות מרכז תשומת הלב.
בתחושת הניכור, הבדידות.
במבט שלהם שרק מפשיט אותי כל הזמן.
בקושי לדבר, בקול הרועד, בגוש בגרון.
בתחושה שכל הזמן מסתכלים עליי.
בפחד שמדברים עליי מאחורי הגב.
ברצון להיעלם.
באשמה בכל פעם שלא הייתי אותנטית.
באשמה כשידעתי שלא התנהגתי כמו שציפו ממני.
בתחושת הבגידה כשקפצה לי לראש המחשבה שאין דבר כזה חברים אמיתיים.
בפחד להתפשר.
בפחד להגזים.
בפחד להעליב.
בכעס כשמעליבים אותי.
בפחד שאולי מה שאני מחפשת לא קיים.
במחשבה של "למה את מתאמצת בכלל? גם ככה זה יתפקשש איכשהו".
בבלבול למצוא את האיזון.
כמה לקחת וכמה לתת?
עד כמה רחוק ללכת עם האמת שלי?
איפה עובר הגבול בין לתת מכל הלב לבין לרצות אחרים?
ולמה לעזאזל, למה אני צריכה לחייך לאחרים כשבא לי לבכות?
למה אני צריכה להתאים את עצמי למציאות שלעיתים היא כה זרה לי?
פגשתי את עצמי כששמתי לב שבכל פעם שהרגשתי מכווצת, סגורה, נעלמת זה בגלל שאיפשהו בדרך הסתכלתי על המציאות בתור "אני" ו"הם".
לרוב, אין הם. יש רק אני.
אני זו שמתרחקת.
אני זו שמתבלבלת.
אני זו שחושבת שאני שונה.
אני זו שמבקרת את עצמי.
אני זו שמביטה על עצמי בזלזול.
הדבר הבאמת מעניין, הוא שזה לא קורה כל הזמן.
רוב הזמן אני חיה בשלום עם עצמי ועם אחרים.
מספיק שיקרה דבר קטן שיוציא אותי מאיזון ובשנייה אני הופכת להיות פגיעה ומקלפת לעצמי פצעים ישנים.
בשנייה אחת המציאות משתנה.
כל הפרצופים המחייכים הופכים ברגע לזועפים.
כל חצאי האמיתויות של אחרים, הופכים לשקרים.
כל האמון מתחלף בצביעות.
כל העולם האוטופי שלי בשנייה נהפך לעולם של טורף ונטרף.
עולם שבו לא מספיק לאהוב ללא תנאי,
עולם שבו אני חייבת להגן על עצמי מטורפים.
תמיד הייתי כזו.
אחת שמדדה בין שני העולמות.
רגל אחת בגן עדן והשנייה בגיהנום.
מנסה להבין איפה נמצאת האמת ועד היום לא מצאתי תשובה.
אז ממשיכה להתהלך, רגל פה רגל שם.
וזוכרת תמיד שאני זו שבחרתי.
אני זו שבחרתי להתעורר.
והתעוררות אמיתית היא לא רק אור, אהבה וקשת בענן,
היא מסע מפרך דרך כל מדורי הגיהנום של הנפש.
זו הדרך היחידה להכיר את עצמך.
הדרך היחידה להתנקות מרעלים.
אני בחרתי.
ואני עומדת מאחורי הבחירות שלי.
