קוראים לי דנה ויש לי מאניה דפרסיה.
מה זה מאניה דפרסיה?
זה להרגיש קרוב מאוד לאדם אהוב, וביום למחרת להרגיש שהוא זר.
זה לא להיות החלטי ברוב המקרים.
זה תקופות ארוכות של דיכאון שמתפרש כעצלנות.
ולאחריו, תקופות ארוכות של היפראקטיביות ואופוריה.
זה לפעמים להרתע ממגע אוהב.
זה להתקשות בלעמוד בהתחייבויות או הבטחות.
זה לא תמיד להבין איפה המחלה נגמרת ואיפה אתה מתחיל.
זו תחושה שרוב האנשים לא מבינים אותך.
זה לצאת מאיזון רגשי בגלל פחות מ8 שעות שינה כל לילה.
זה תקופות ארוכות של הסתגרות.
זה רגישות קיצונית.
זה התקפי חרדה.
זה בעיות אמון שמלוות באתגרים בכל מערכות היחסים.
זה לא לדעת איך להגדיר את עצמך, כי זה מאוד תלוי באיזה יום תופסים אותך.
זה הרצון להימנע מלתכנן תוכניות מראש כי אין לדעת איזה מצב רוח יתקוף אותך באותו היום.
זה רכבת של רגשות.
זה לחיות באי ודאות בלי קרקע יציבה.
זה להרגיש עוף מוזר.
זה להיות נחבא אל הכלים.
זה חיים בשחור ולבן.
זה שריפה של גשרים.
זה המון שינויים קיצוניים.
זה לחוות כאב עמוק על כל הסבל שקיים בעולם.
מה זה מאניה דפרסיה?
זה לאהוב בעוצמות גדולות יותר מהחיים.
זה לשים לב לכל הניואנסים הכי קטנים.
זה לצלול לתוך מעמקי הנפש וללמוד להכיר את עצמך ממקום מאוד עמוק.
זה ללמוד לאהוב את עצמך דרך הלבד שלך.
זה להקיף את עצמך בחברי אמת שרואים אותך בלי מסיכות ומקבלים אותך כמו שאתה.
זה להיות מומחה בלתת אוזן קשבת או כתף.
זה לדעת לקרוא שפת גוף של אנשים.
זה להיות אמפתי.
זה להיות אדם צבעוני במציאות אפורה.
זה להיות יצירתי מאוד.
זה להיות סקרן להבין מי אנחנו, למה באנו לעולם ומה תפקידנו כאן.
זה להיות צינור לרעיונות מדהימים.
זה להתענג, להעריך ולעסוק באומנות.
זה אף פעם לא להרגיש משועמם או לבד.
זה להיות השראה לאנשים אחרים.
זה להיות אוטודידקט ולבלוע ידע.
זה להתרגש עד דמעות מהזריחה או משיר.
זה להתרפק על הרגעים הקטנים של החיים.
אז איפה נגמרת המחלה ומתחילה דנה?
עדיין לא מצאתי תשובה לזה,
פשוט למדתי לקבל את העובדה שזה חלק ממני.
ומה המטרה של הטקסט הזה?
אולי לצאת סוף סוף מהארון,
אולי להתמודד עם הפחד שלי מחשיפה,
אולי לתת לאחרים כמוני תחושה שהכל בסדר בהם,
אולי להעלות מודעות,
אולי לתת לכם מבט פנימי כדי שתטעמו מהעולם הפנימי שלנו.
ואולי, בעצם להראות לכם שאין "אתם" ו"אנחנו".
שמאניה דפרסיה היא הקצנה של תופעה שכולנו סובלים ממנה.
שכולנו נאבקים בחברה שמנסה להגביל אותנו על ידי הגדרות ותבניות, בזמן שכל בני האדם ללא יוצא מן הכלל רוצים רק להיות מבלי שיתייגו אותם ככאלה או אחרים.
אז מותר לנו.
מותר לנו להרגיש בקיצוניות,
מותר לנו להיות פגיעים,
מותר לנו לרצות קשרים עמוקים ומשמעותיים,
מותר לנו לחיות את החיים בתשוקה,
מותר לנו להיות צבעוניים,
מותר לנו לרצות יותר מהחיים,
מותר לנו להיות עוף מוזר.
וראבק, מותר לנו להיות אנחנו
בתוך חברה שמנסה לגרום לנו להידמות אחד לשני.
