*זה ארוך*
הרגע הזה שאתה חושב שאתה מכיר מישהו,
ועם הזמן, לאט לאט, מתקלפות ממנו עוד שכבות ועוד שכבות,
עד שאתה מגיע לגרעין שכולו רקוב מהיסוד.
איך אפשר לסמוך על אנשים?!
כשהדבר היחיד שהם רואים זה את עצמם ואת האינטרסים שלהם?
סבבה , הבנו שכולם אגואיסטים במהות שלהם ושככה אנחנו בנויים אבל רבאק!
כמה קיצוני זה אצל רוב האנשים?
לעולם לא אפסיק לצפות מאנשים לצאת מעצמם ולראות גם מעבר לעולם הפנימי שלהם.
לעולם לא אפסיק לצפות מאנשים להיות סובלניים ולקבל את השונה,
להראות מעט רגישות גם כלפיי אחרים ולא רק כלפיי עצמם.
נמאס לי להיות זו שתמיד רואה את כל התמונה ומנסה להבין ולראות את כולם בזמן שהרגישות הזו גורמת לי להיות שקופה.
נמאס לי שאנשים טיפשים שצועקים חזק כמו בבונים מקבלים יותר במה מאנשים חכמים וכישרוניים שמעדיפים לדבר בנועם.
נמאס לי שאנשים כמוני מרגישים שהם צריכים להשתנות ולהתאים את עצמם לעולם במקום שהעולם יעדן את דרכיו ייפתח את הראש מעבר להתבוננות של שחור ולבן על המציאות.
אם אני יכולה להיות זו שרואה גם את הבלתי נראים אז כולנו יכולים לעשות את זה.
לעשות טוב גם לאלו שלא תורמים לנו בשום דרך.
מספיק לגרום לאחרים להידחס לתוך משבצת ולהרגיש חרדים מזה שהם "לא טובים מספיק לעולם".
הייתי רוצה לראות יותר אנשים כמוני בעולם.
אנשים שמקשיבים, שנותנים כבוד לאחרים ככה סתם מעצם היותם, שמתעניינים באחרים, שאכפת להם, שמקבלים גם את השונים, שמחפשים בחיים גם עומק ומשמעות לדרכים להפוך את העולם ליותר טוב.
למה כולם שואפים להשתייך במקום למנף תכונות כאלו?
למה אני כל הזמן שומעת משפטים כמו "את רגישה מדי" או "שימי זין"?
למה אני צריכה להשתנות?
למה אני צריכה להתאים את עצמי לעולם?
מי קבע שרגישות זו חולשה?
באמת שנמאס לי מהבורות, מהקטנת הראש, מהבינוניות ובעיקר מזה שאני מוקפת באנשים שלא מודעים לעצמם ונאלצת להתאים את עצמי אליהם.
כי הפתרון האחר הוא פשוט לשתוק ולהתעלם מכולם.
נמאס לי מדיבורים על כלום כדי "לייצר כימיה", נמאס לי להתעלם מסתירות בין מילים לשפת גוף של אנשים, נמאס לי פשוט לקחת חלק במשחק הסתמי הזה.
אולי המשחק נועד באמת לאלו שרואים בחיים רק משחק של תופסת אחרי ריגושים כמו אשליית שייכות זמנית.
כמה זה דפוק שאת כל מחיאות הכפיים מקבלים אלו שמשקרים לעצמם בביטחון בזמן שאלו שהכי אמיתיים זוכים ללעג והתעלמות?
אנשים מקבלים מושכות על כריזמה וביטחון עצמי, גם אם המילים שלהם ריקות מתוכן,
בזמן שהמנהיגים האמיתיים
מנודים.
חסרה לי קצת אהבת חינם מאנשים, ככה סתם בלי סיבה מיוחדת ובלי הצורך "להרוויח" אותה.
חסרה לי קצת אנושיות מהמקום הכי תמים וטהור שיש.
חסר לי קצת מעצמי בתוך עולם שמנסה לגרום לי להשתנות.
