חתולת צמרת

לפעמים כל מה שמתחשק לי זה שילטפו אותי לאט לאט ויחזיקו לי את הראש כדי שלא יהיה מקום למחשבות לזלוג החוצה

התחזית - בעוד כ20 דקות יעבור לי וכל מה שיתחשק לי יהיה שיחנקו אותי חזק חזק ויסטרו לי עד דמע

אבל עכשיו רוך

חבר של השותפה שלי שרט אותה בטעות בכוס עם הציפורן של הגיטרה, ומאז שניהם בסטרס מוגזם, בודקים מה שלום השריטה ומסיקים מסקנות רוויות רוך לגבי עתיד יחסיהם של האצבעות שלו והכוס שלה

ואני מוסרת שפופרת קלנדולה ונזכרת בכל הפעמים בהם גיליתי אצלי שריטה מדממת ולא התאפקתי מלחייך קצת בגאווה ילדותית ולגעת איפה ששורף.

דם זה יפה.

אורות,

התזמורת שואגת,

עשן מלטף מרקד באוויר,

גביעי בדולח נוקשים מתרוקנים ונמזגים,

מסך קטיפת הארגמן נפרש לצדדים ומאחוריו 

אני 

רק אני.

עוד מעט תוכלו לראות כולם,

אין שם כלום.

מחזה פלאי

גוף אחד עירום כמעט

ראש אחד כבר שוב שיכור

לב אחד פועם עדיין.

אמצע היום, קר בחוץ, 0 מעלות, ואני בתוך סטודיו גדול ומואר קצת יותר מדי, מחומם להפליא מהסקה אירופאית תקינה ומאסופת הגופים המתנועעים והמזיעים בו. 

משהו כמו 40 אנשים, נשים וגברים, צעירים וגם כאלו שפחות, כולם מקשיבים למורה שלקראת הסוף מתחילה לתופף על גופה עם כפות הידיים.

כולם עושים כמוהה, בלי להרהר אפילו לרגע, באופן כמעט מוכני מכים-מאבקים את עצמם בעזרתם. ״תרגישו כאילו מישהו אחר עושה לכם את זה״ היא צועקת מבעד לקולות התיפוף ו80 זוגות ידיים מכות מרצונן החופשי על 40 גופים משתוקקים, נכונים לקבל. ובמשך 60 שניות מתוקות אין כלום בעולם חוץ מהמרווח הקטנטן בין מכה למכה.

ואז נגמר, ו40 אנחות הופכות לאחת, ואני סורקת את הפנים הסמוקותמסופקות של סובבי ומחייכת לעצמי.

כולנו חיות

חיות מטופשות מקסימות שבסך הכל צריכות שמישהו יאבק אותן. וכל הלו”זים, השאיפות, התכנונים, התארים, המשכורות מסתכמים לרגע בעור בוער ואדום ובשר חי וצמא.

ולא אשקר,

כל הציוויים האלה בגרמנית בכל מקום די נעימים לי. 

*שום קשר להיסטוריה, זו פשוט שפה סמכותית ..(?)

אתה תהיה העץ 

ואני הנחש 

אתפתל ואטפס עליך במעליך, 

אלחש לך באוזן לחשי זימה 

ואתה תשאר יציב ונטוע ואז 

אתה תהיה הנחש 

ואני חווה

אני לא אדע כלום 

ואתה תפתה אותי בארסך ובסוף

אתה תהיה אדם נחש

ואני חווה נחשה

ונהיה ערומים

ונתחבק, למרות שנדע

ונהיה מוגנים, אפילו מפנינו.

אני חוזרת מהעבודה בלילה,

צועדת במעיל מחויט ברחובות מטונפים

הגשם דוקר אותי טוב ונעים

האוויר הקר מרווח את המחשבה.

כמה כוח יש לי ככה 

כשאני יכולה להחליט לתת אותו לך.

אני יכולה להתרוקן לגמרי

מכל מה שאני 

ולהתמלא מחדש

במה שעכשיו.

מותר לי לשחק 

עם הגבולות של עצמי

מותר שלא יהיו כאלו בכלל.

הגשם דוקר אותי רק כי אני 

בוחרת שידקור 

אם הייתי בוחרת אחרת

היינו נהיים אחד

אני והגשם.

מגיעה למבוי סתום עם עצמי וכתוצאה מכך עם העולם.

אובדת עצות.

כל מה שבא לי לעשות זה לדפוק את הראש ברצפה עד שיתנפץ.

מה לעשות מה לעשות 

אה !

הולכת לקנות לעצמי חלוק סאטן פרחוני.

הממ

מסקנות - 

התסכול ממש נעים יותר כשהוא עטוף בסאטן.

(ויין, וחברה טובה)

במקלחת בדירה שלי יש חלון.

אנחנו משאירות את התריסים לא מוגפים, כדי שתתאוורר. השותפה המתוקה שלי דואגת להגיף אותם כשהיא מתקלחת

אני לא. 

בתוך זרם מים לוהטים ועננת אדים, במערומי גופי ונפשי, נעים לי להתבונן בעוברים והשבים ולהרגיש קצת נעלה להם - שהרי אני כבר ערומה מעכבות וחופשיה לחשוב ומנוחמת על ידי המים הזורמים. והם עדין מכוסים וחנוטים ונושאים דאגות.

משום מה החלטתי שאת המקלחת שלנו אי אפשר לראות מהרחוב או מהמרפסות, בגלל הזוית אתם יודעים.. (זה כנראה שקר מוחלט) ובכל מקרה, נעים לי עם הספק. 

פשוט אין לי סבלנות לאנשים טפשים.

טוב אולי קצת סנובית

לא משהו שכמה סטירות הגונות לא יתקנו.