אני עץ נופל ביער

בין המלך ג'ורג' לחשמונאים, אני חושב על זה שזה אולי נשמע שחוק, אבל הכעס הוא מורה נפלא. אולי הוא לא מורה דווקא. אולי הוא שיעור. אולי הוא זרקור בעצם. אתה יכול להסתנוור ממנו, כך שלא תראה כלום, אבל אם תצליח להזיז את עצמך לנקודה הנכונה, תוכל לראות את הדברים טוב יותר. פנימה, על עצמך או על אחרים. אם תתנתק מההצדקה לכמה הוא מוצדק, ותחפש את הלמה. למה אתה כועס. או למה את כועסת. אולי תגלה אז את הצלקת שמנתבת אותך יותר מדי זמן. 

וזה לא קל להבין שאתה נע שוב ושוב במעגלים. ורק אתה לא ידעת שזו תנועה מעגלית בעצם, כי אתה שנים משכנע את עצמך שאתה נע קדימה. 

זוכרת את הקטע הזה, מ-requiem for a dream? את יודעת איזה קטע. כולנו יודעים. הקטע הנפלא בו ג'ניפר קונלי מגיע לתחתית, או לאחת מהן. במועדון של הגברים שזורקים עליה ועל השנייה שטרות. וצועקים "ass to ass".

הסצינה עם הדילדו פיפיות והמבט הנפלא שלה. הו ג'ניפר. הו.

אני חושב על זה, כשאת אומרת שאולי אנחנו צריכים סוף סוף לארח. הדירה גדולה, התקרות גבוהות מאוד, ובהחלט יש לנו את ה-floor space למשהו כזה. הרבה רצפה. ואני מוכן לשקול גם זכר ונקבה. כי אני לומד להרחיב את הלב, ולאפשר משהו לכל אחד/ת. אבל חייבת להיות הרבה זיעה. ג'ניפר יודעת היטב. הזיעה זה הסוד. 

אולי זה נשמע שחוק, אבל השפלה היא מורה נפלאה.

רגע, אולי גם היא בעצם שיעור? אולי גם היא בעצם זרקור נפלא, שיכול להאיר היטב את מה שגורם לי להיות קשה ולך להיות רטובה. אולי.

אני די בטוח, שהיא הולכת נפלא עם יין אדום ("I ate his liver with some fava beans and a nice Chianti").

או וויסקי יפני.

אגב, יש ללו ריד שיר נפלא, "open house".