בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

מיומנם של אחרים

לפני 17 שעות. שבת, 21 בספטמבר 2019, בשעה 14:49

מספרים על נזיר שעלה על ההר, טיפס וטיפס עד שהגיע לפסגה, ולבקתה הקטנה בה גר החכם. הוא פנה לחכם הזקן, "תעזור לי. אני לא מאופס לאחרונה. לא רגוע. אני לא מצליח לישון טוב, לא מצליח לשחרר אפילו לא במדיטציה. אני מרגיש אבוד. אני כבר לא יודע מה לעשות.".

החכם שתק ארוכות, ואז אמר "זה יעבור.".

הנזיר הנהן וירד מההר.

כמה זמן לאחר מכן, שב הנזיר ועלה על ההר, טיפס וטיפס עד שהגיע שוב לפסגה ולבקתה הקטנה. הוא שוב פנה לחכם הזקן, "תודה. כל כך עזרת לי. אני מרגיש מפוקס לאחרונה. רגוע. ישן כמו תינוק. במדיטציה אני רגוע ושקוע בקלות. משוחרר ונוכח. תודה לך."

החכם שתק ארוכות, ואז אמר "זה יעבור.".

לפני יום. שבת, 21 בספטמבר 2019, בשעה 01:11

סיוט נורא: פגישה לבירה ושיחה קלילה. זה מסתדר. זיון לא רע. יוצאים עוד. מכינים ארוחה ביחד. רואים ביחד סרט, או גרוע יותר ריאליטי. מדי פעם קופצים לצימר. מדי פעם לחו"ל. בשבת קופצים להום סנטר. קונים כלי ניקוי וצמח מלאכותי. אני מספר לך על העבודה שלי. ואת מספרת לי על שלך. מאחלים אחד לשני בוקר טוב ולילה טוב. ישנים יחד. כפיות. 

פנטזיה נפלאה: פגישה לבירה ושיחה קלילה. זה מסתדר. זיון לא רע. יוצאים עוד. מכינים ארוחה ביחד. רואים ביחד סרט, או גרוע יותר ריאליטי. מדי פעם קופצים לצימר. מדי פעם לחו"ל. בשבת קופצים להום סנטר. קונים כלי ניקוי וצמח אמיתי. אני מתמכר לגמירות שלך. אני מספר לך על העבודה שלי. ואת מספרת לי על שלך. מאחלים אחד לשני בוקר טוב ולילה טוב. ישנים יחד. כפיות. 

 

לפני יום. שישי, 20 בספטמבר 2019, בשעה 19:25

עֲלָטָה / דוד פרישמן

 

לֹא יוֹם אַף לֹא לַיְלָה: דִּמְדּוּמִים הָיוּ
חַיָּי.
וְזֶה אֲשֶׁר-לֹא הָיָה וְזֶה אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה –
הָיָה מַאֲוַיָּי.
 
בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אָרֹךְ אֶחָד – וְרַק לִרְגָעִים
יֵשׁ כִּי אִנָּעֵר.
אֲשַׁפְשֵׁף עֵינַי: עֲלָטָה. אַךְ פְּאַת-שָׁמַיִם אֶחָת
אֲדֻמָּה עַד-לְבָעֵר.
 
אַבִּיט וְכַף לֶעָיִן: הַאִם הוּא לִפְנוֹת-עֶרֶב?
הַאִם לִפְנוֹת-שַׁחֲרִית?
לֹא אֵדָע. וְלֹא אֵדַע אִם עַתָּה רַק אָחֵל
אוֹ אִם זֶה כְּבָר אַחֲרִית.
 
לֹא אָהַבְתִּי וְלֹא שָׂנֵאתִי. הוֹי אֵלִי, אֵלִי!
אַלְפֵי אַלְפֵי זוֹכִים
עֲמֵלִים עַל כָּל סְבִיבִי וְהוֹמִים פֹּה וְרוֹעֲשִׁים,
וְרִבְבוֹת אֻמְלָלִים בּוֹכִים,
 
וְגַלְגַּל מְנַסֵּר גַּלְגַּל וְשׁוֹרֶקֶת כָּל הַמְּכוֹנָה
וְהָעוֹלָם חַי וְקַיָּם.
אַךְ מַה-לִּי פֹּה אֲנִי וּמִי לִי פֹּה אֲנִי,
וְחַיַּי אַיָּם?

לפני יומיים. חמישי, 19 בספטמבר 2019, בשעה 13:04

מכונת עשן.

 

 

ובפינת התרבות:

Helmut Newton, Debra, the Smoking Machine, 1991

לפני 3 ימים. רביעי, 18 בספטמבר 2019, בשעה 17:51

כשמשתין עלייך מישהו עם מינוי. 

לפני 3 ימים. רביעי, 18 בספטמבר 2019, בשעה 12:01

מה את מתרגלת? אם תתרגלי כעס, תשתפרי בכעס. תצליחי לכעוס גם על דברים קטנים, שלא היו מכעיסים אדם לא מיומן. אם תתרגלי כאב לב, תשתפרי בזה, ליבך יוכל לכאוב טוב יותר, בקלות יותר, מכל הד של זכרון ישן. אם תתרגלי חרטה, תשתפרי בחרטה, תוכלי להיתקע שנים ברגעים שלא היו, בבטחון מלא שאילו רק היו, היה, אחרת, הכל היה אחר. 

ואם תתרגלי אותי, הפישוק יהיה רחב מבלי לחשוב, הרוגע עמוק יותר, חסר תנועה, הכתפיים יימתחו לאחור, ותהיה תחושה של התרחבות והתמחות על המיטה, סוג של מנוחה מהולה בציפייה. הצוואר יימתח, הראש יוחזק בבטחה על ידי כרית, והנשימה תהיה עמוקה וטבעית, מרגיעה. הכל ינוע כמו מים, כמו רוח קלילה, בגוונים של כחול, ואור וים. ואז ידיים לאורך הרגליים שלך, בבטן התחתונה, על החזה, פטמות, כתפיים, צוואר, לשון מלמטה עד למעלה, בפתח שבין רגלייך, ואז תנועה מעגלית קטנה, איטית, כי אם מתרגלים הזמן הוא כבר לא פונקציה, מילים מיותרות, רק צלילים, ומגע, ולילה.

האצבעות יודעות את תפקידן. ללחוץ בפנים, שתיהן, שלושתן, החוצה, ברגע שהלשון מלטפת את הנקודה, אולי לוחצת, אולי מרפרפת. אבל הן יודעות לחכות. זה עוד לא הרגע. כי אני תרגלתי סבלנות. ימים, שבועות, שנים אפילו. עכשיו תורך לתת לזה להתקדם בזמן שלו. שלי.

 

 

[אם יש סבלנות ורצון, זה קטע נהדר]

 

 

לפני 5 ימים. שני, 16 בספטמבר 2019, בשעה 15:58

אם הייתי צריך להגדיר במילה אחת, כי לפעמים צריך לצמצם דברים לדברים קטנים יותר, אולי הייתי אומר את המילה "קנאי".

את מספרת לי על סופר נפלא, שאת "שתית", כך את מתארת את זה, את כל הספרים שלו. אני מחייך. אני יודע שאת קוראת הרבה ובמרץ. זה כל כך שונה ממני. אני קורא לאט ולעיתים רחוקות, אולי כי אני קורא בעבודה לא מעט, ואולי כי אני עצלן. כשאני קורא אני זוכר. וזו עבודה. 

בערב אנחנו יוצאים. אולי לסרט, אולי לפגוש אנשים שהם לא אנחנו. יש לך שמלה אדומה שנראית עלייך נפלא. אולי תגידי משהו נפלא על המעצב? איך שזה יושב עלייך מדויק. איך שזה חושף את הרגליים במידה הנכונה, איך שזה מעגל את החזה במידה, ומרים במידה. יוצר משהו מעט חשוף אבל לא מוגזם. מעט חצוף אבל לא מוגזם. דיוק של מיניות מאופקת. אבל מתפרצת. באיפוק. בן זונה.

בסוף הערב כשאנחנו נפרדים מהאחרים, אני רואה אותך מחליפה נשיקות על הלחי עם הגבר מתוך הזוג. מחייכת אליו. היה ערב מוצלח. באמת. אחד מאלו שבסופו אומרים "למה אנחנו לא עושים את זה יותר?".

כשאנחנו נכנסים הביתה את שואלת אותי אם אני שם מים לקפה ומחייכת. מורידה את השמלה והולך לכיוון המקלחת. אני הולך אחרייך. את מסתובבת אליי בחוסר הבנה אבל כשאני מניח את היד על הראש שלך החיוך נעלם ואת יורדת. יש הבנה. "רק עם הלשון". את מלקקת את האיבר שלי לאורך, מסתכלת עליי. העיניים שלך גדולות. זה כל כך יפה. "תפסיקי" אני אומר לך, ומשפשף אותו על הלחי שלך, על כל הפנים, את פותחת את הפה בציפייה, אבל לא. לא לשם. הפנים שלך נרטבות מהרוק. אני מחזיר אותו ללשון שלך כדי להרטיב מחדש ואז חוזר לפנים היפות שלך. לאיפור שנמרח. את מקפידה להשתמש בסוג שעושה לך הכי טוב לעור הפנים. הסוג שעושה לך טוב. לאט לאט האישה המושלמת שאת נראית קצת בובה. קצת פרומה. קצת פרועה. לא פחות יפה. ההפך. ואז אני אוחז בשיער שלך, ומוביל את הפה שלך לכיפה. מחליק אותו פנימה. עד שקשה וחנוק. מחזיק ככה. עוד קצת. עוד קצת. את יכולה. כל הזמן את לא מפסיקה להביט לי בעיניים. לפחות משתדלת. ההשתדלות נפלאה.

אני מקווה שאת מבינה.

זה בגלל השמלה. בגלל הנשיקת לילה טוב. בגלל האור שהעיר אותך בבוקר. בגלל כל מה שעשית לפני שבכלל הכרנו. בגלל שמשהו שאני חייב שיהיה רק שלי לא היה שלי בכל רגע. בכלל שמישהו אחר יודע איך לגרום לך לחייך. הרוק על הזין שלי והעיניים שלך. אני דוחף את הראש שלך קדימה ואחורה. יותר ויותר בפרעות. אני חייב שיהיה לך קשה, אני חייב שלא תפסיקי להסתכל לי בעיניים. אני צריך את הרגע של ההתמסרות כשאני גומר לך בפה.

ואת בשקט המיוחד שלך קמה ומחייכת. ושואלת אם כבר שמתי מים לקפה. ואני אכין לך קפה, ואת תספרי לי על הספר שאת כל כך "שתית". אני יכול עכשיו לשמוע עליו הכל. בשקט. 

לפני 5 ימים. שני, 16 בספטמבר 2019, בשעה 12:12

"רוז, למה אתה משחק סקוואש? כאילו למה דווקא הספורט זה?"

ובכן, זה הספורט הכי מתנשא שמצאתי. 

חשבתי לשחק פולו (על סוסים לא במים כמו העניים), אבל הסוסים בישראל פשוט ברמה לא רצינית, וכל הכובעים של המעודדות פשוט מפדחים.

חשבתי על ציד שועלים, אבל לשועלים בארץ את הגוון הכתום שכל כך נעים בעין בין הכוונות.

אז סקוואש: מתנשא. זמין. ולא עממי כמו טניס.

זה למה.

ואיך משחקים? זה מאוד פשוט.

אתה מגיע, חבר שלך נותן מכה בכדור לצד אחד, אתה רץ כמו פסיכופט כדי להגיע, אתה נותן מכה בדיוק לאיפה שחבר שלך עומד, והוא בלי לזוז נותן מכה לצד השני, ואתה שוב רץ כמו פסיכופט, ואז שוב לצד הראשון, ואז אתה בדופק 300, עם דמעות בעיניים ובלב, ומבקש הפסקה.

כשאתה מסיים להזיע 4.75 ליטר מים זה נגמר, והולכים לקפה ועוגה.

בשביל החלבון.

 

זה לא נראה ככה, אבל דומה, פשוט בלי כל מה שטוב בתמונה:

 

 

לפני 6 ימים. ראשון, 15 בספטמבר 2019, בשעה 22:49

אני מתעורר מהצליל של ההודעות. ידעת שזה יעיר אותי.

"קום".

"קרה משהו?"

אני מקבל תמונה.

"תאונן. אל תגמור."

"ולילה טוב. תישן טוב...רק רציתי להפריע.".