אני עץ נופל ביער

יש תקופות שבהן הקרקע יציבה והצעדים בטוחים. לפעמים זה נמשך תקופה, עד שקשה לזכור שאי פעם היה אחרת. אפילו לדמיין. תקופות בהן נוחה ההליכה נהיית נוחה ושגרתית. אמצעי להגיע ממקום אחד למקום שני. דבר כל כך ברור ובטוח עד שהמחשבות כבר עסוקות במקום היעד ולא בהליכה עצמה.

ואז, אחת לכמה זמן, נושבת רוח אחרת, לא דווקא חזקה, פשוט אחרת. והיא מביאה איתה ריחות ממקומות אחרים. זכרונות. אולי דחיפה קטנה בזווית המדויקת. ואני מאבד אחיזה. ולו לרגע. מעוצמת הזיכרון. ואני נזכר כמה לא ברורה מאליה היא קרקע יציבה. כמה פעמים הקרקע היתה כמו ים סוער. כמה פעמים נאלצתי להיאחז בקש הכי דק, רק כדי לא ליפול. רק כדי לא לטבוע.

נינה סימון, את מלך. את רוח שנושבת לעומק.

ויש משפט של ברטולד ברכט, שלפעמים כל כך הגיוני:

“To those who do not know that the world is on fire, I have nothing to say.”.

לא הכל. לא חופשי. משהו נקודתי. תנוחה. זווית. תאחזי חזק במעקה. תנשמי את האוויר של הלילה. בתחתית המדרגות. שקט. צעדים. השמלה השחורה שלך נוסכת בך בטחון ופחד. גם וגם. שתי ידיים על המעקה. צעדים. תישעני מעט קדימה. תוודאי את התנוחה. תבחרי היטב. מדויק. לאחר מכן ללא תזוזה. את מוכנה? הצעדים מתקרבים. את מוכנה? את אוחזת חזק. את לא תזוזי יותר. את יודעת. התנוחה נכונה למעשה. אם היית צריכה לבחור היית בוחרת אחרת. את חושבת לעצמך שאולי היית צריכה להתעקש. לבחור אחרת. שקט עכשיו. שקט. תגידי לעצמך שעכשיו שקט. שקט. ובלי לזוז. 

את הקצה של השמלה אני ארים. ואני את החלק העודף על המתניים. כמו שחושפים יצירת אומנות. ואז מסתכלים. ואז מסתכל. אני מסתכל. את לא זזה. אין מה לזוז. לזה הסכמת. את יודעת מה יקרה. את מוכנה. הרטיבות מגיעה. ידעת שהיא תגיע. ידעתי שהיא תגיע. והיא כאן. אני הייתי יכול להחליק לתוכך ככה. בלי שלום. בלי סמול טוק. בלי חיוכים מתנצלים. אבל לא הכל. לא עכשיו. לא היום. לא הרגע. שתיים. שתי אצבעות. ככה בחרנו. ככה הוחלט. שתיהן יחליקו פנימה. ימצאו את הזווית. אמצע את הזווית. שמאפשרת להחליק ולענג. במידה הנכונה. במידה שבונה עוד ועוד. ולא לוחצת יותר מדי. רק במידה. שגורמת לך להתקרב אבל בצעדים קטנים. תנועה כזאת שרחוקה מספיק מנקודות רגישות שמאפשרת ללחוץ חזק. להחליק חזק פנימה והחוצה. שמאפשרת קצת חזק. קצת מהר. חזק. מהר. לא קצת. ככה כשאת עם הידיים על המעקה ולא זזה.

ככה שם. פעולת סחיטה ואת הנסחטת. את הפרי. את הסוכר. את המיץ שיזרום במורד הרגל.

אבל עכשיו אנחנו קצת לפני. כשהשמלה מונחת על המתניים. תנשמי עמוק. תנשמי עמוק.

למרות המשיכה הברורה שלי ללדעת. הרבה.

הכל.

ללמוד את המתווה המדויק של הצלקת.

יש משהו שניתן להשיג רק בראשוניות וזרות.

ריגוש שקשה לשחזר.

ששווה למתוח אותו. כי הוא חד פעמי.

אבל יכול להימשך.

כפתורים עליונים שנפתחים מול עיניים זרות. רעבות.

שמעולם לא ראו.

המתח לפני הנגיעה הראשונה.

הידיים שמצמידות ידיים לקיר.

תהיי חשופה לפני המגע.

החוסר אונים לכאורה.

לפני החוסר אונים באמת.

הניסיון להגיד דברים רק עם עיניים.

לגלות סודות שקשה אחר כך בהם להודות.

הכוס מזיעה על הבר. משאירה טיפות של מים. היא לידי צוחקת. איתי, עם הברמן, עם הגברים שלידה. היא שותה משקאות בכוסות גבוהות או בקבוקים. השלוקים תמיד גדולים. היא מרימה את הבקבוק גבוה כדי שהמשקה יזרום לתוכה. היא שותה יותר מדי ועוזבת עם המקום כשכולם רוצים להיות חברים שלה.

את האחרון אני לא מכיר. הוא אחד. עוד אחד. היא עושה בשבילו הכל. היא חכמה ממנו. חזקה ממנו. ועושה כל מה שהוא רוצה. הוא מרגיש מלך. הוא חושב שהוא גורם לה לתת. היא יודעת שהיא מאפשרת לו לקחת את מה שהיא רוצה. והיא רוצה כאב. וזה שהיא טובה ממנו, מוסיף צריבה שנעימה לה. כמו aftertaste. הטעם שאחרי הטעם. מה שנשאר כשאתה מלקק את השפתיים או נזכר.

אני שונא שהיא אוהבת את זה. אבל זה היה מזמן. אחרי זה כבר היו לה אחרים. היה גם את האחד. הראשון שהיא התאהבה בו. יצאנו לשתות ביום שהוא הפסיק לענות לה. היא השתכרה מהר מהרגיל. 

הסעתי אותה הביתה. היא גמורה מהשתייה. גמורה מהגעגוע אליו. היא מתחילה לגעת בי בדרך. אני מוריד את הידיים שלה ממני. ״די״ היא אומרת לי. ״אתה יודע שאתה ואני זה אמור להיות. זה הכי נכון.״

אני מחייך ומוריד את הידיים שלה ממני. אנחנו מתקרבים אליה הביתה, אני עוצר ליד. ״צריכה עזרה לעלות?״. ״לא״ היא מחייכת. ״אני צריכה לרדת״.

היא נשענת אל בין הרגליים שלה, אני לא מספיק לעצור אותה והיד שלה בתוך המכנסיים שלי ואני מתקשה ביד שלה. המגע שלה עדין ומדויק. מהוקצע. כן זו המילה. ״תן לי רק לטעום אותך.״

״את תצערי מחר.״

היא ממשיכה לגעת. אני כל כך קשה. היא מחייכת אליי מלמטה. אני רוצה. היא רוצה. אני לא ממהר לעצור אותה. אבל עוצר אותה. לבסוף.

למחרת אני חושש שתיזכר איך לא עצרתי אותה וישבתי שם עם היד שלה מלטפת אותי. איזה חרא חבר.

היא שולחת הודעה ״מתנצלת. הייתי גמורה. התגעגעתי אליו. מקווה שאתה סולח״.

כמה שנים אחרי זה אנחנו מחליפים ביננו הודעות. החיים שלה קצת מסתדרים סוף סוף. אני באמת שמח בשבילה. אני שולח לה חיוך, ומספר לה כמה רציתי אותה אז. כשהיינו חברים טובים. ״באמת?״ היא שואלת. ״אז למה לא זיינת אותי?״ היא שואלת בכנות קרה. ״זה לא באמת לא הצריך הרבה. בטח לא אז. בטח לא לך.״

מתישהו, זה פשוט כבר לא הקטע. מתישהו כבר לא תדע מה השם של הכוכב הכי הכי, או הכוכבת, מתישהו לא תכיר את הלהקות הכי מושמעות, או הזמרים, ותתבלבל בין האחד לשנייה לשלישי ותתעקש שהם נשמעים אותו הדבר. מתישהו תחבב דברים ששמעת פעם, גם אם אז בזמן אמת, לא כל כך חיבבת. מתישהו הסמול טוק הראשוני, לא יענין יותר. מתישהו סיפורים של אחרים על דברים שמזמן כבר עשית, ומיצית, לא יעוררו בך שום דבר, מלבד חיוך מנומס. מתישהו תראה אחת, או שתיים, והן יפות, אבל זה בסדר, זה לא מענין יותר מרגע. האגו כבר נגס, לעס, וקצת נרגע.

מתישהו איזה מן שקט ישתלט. אולי רעב אחר. אולי איזה טעם מתוחכם יותר. אולי משהו קשה יותר להשגה. 

מתישהו תרצה את זה מדויק. על המילימטר. 

או לא בכלל.

וללא קשר, אני נשבע, שהיום בדרך לעבודה, היה לי מן געגוע כזה, ליוסי בנאי, ואני לא כל כך זקן, ולא כל כך מכיר אותו, אולי מאיזו קסטה ישנה כשהייתי ילד, אולי מאיזה שבת שניגנו את ״ערב עירוני״. איזה קול. איזה מילים. איזה פעם. 

אלתרמן ידע מה.

״כעת אני מאוד אחד
ומסתכל מאוד בשקט
איך הלבנה חולצת שד
מקיר הבית שמנגד״

אבל זה היה בבוקר. עכשיו אני עם קפה של סוף היום. ושקט.

ולך עדיף שלא יהיה מה לומר. ויכולת להחליק את כולו במורד הגרון.

אני מצד אחד. הקיר מצד שני. והמבט. שיהיה מדויק.

את תאונני עד שאני מסיים.

אני במטבח.

את בסלון.

אני בוחר את המוזיקה.

---

בדקתי, הסייקל של המדיח הוא שעתיים וחצי.

כדאי שאכין רשימת השמעה.

---

צום מועיל.

אין דבר מענין פחות מזיון עם אדם זר. אני מבין שזה לא נכון לכולם, והיתה גם תקופה שזה היה מאוד לא נכון עבורי. אבל דברים השתנו, או יותר נכון אני השתנתי ודברים חיצוניים לי - פחות. כל אחד והמסע שלו, ומשפטים שחוקים אחרים. אותי מעניינת הידיעה והציפייה. ההיכרות המוחלטת. החדירה אל תוך פצע פתוח. שלי, שלה. שלנו.

מה יותר נפלא מלהתרגש מאצבע שעוברת בזהירות על צלקת ישנה?

--

לאחרונה אני קורא וחושב הרבה על סטואיות. אותה תורה פילוסופית יוונית שמלמדת מחשבה פשוטה והגיונית. וגיליתי שהרבה ממנה מאוד שימושי עבור, לתקן את עצמי ואת המחשבה שלי, לחזק חולשות ולהפסיק להיאחז בתירוצים. אבל זה יותר מזה. זו פילוסופיה שימושית.

למשל, המשפט הנפלא של מרקוס אורליוס (שיש לו אינסוף משפטים נפלאים):

"if it's bearable then bear it".

מה נכון יותר מזה, כשאת נחנקת מהזין שלי ואני לוחץ את הראש שלך למטה?

ואל תשכחי להישיר מבט אליי.

זה לא סטואיות בהכרח. זה פשוט מחרמן.

בשבדיה מקובל לעמוד בטור. גם אם אין טור. אם תגיע לחנות לפני שהיא נפתחה, ויש אדם שמחכה בחוץ, אתה תיעמד מאחוריו. והאדם הבא יחכה מאחוריך. צמוד לחנות כמובן. כי שבדיה. כי חוקים זה חוקים וסדר זה סדר.

והכלל הגדול הוא ״לא יותר מדי, לא פחות מדי״. 

ובשבדיה רכב תמיד יעצור כשתתקרב למעבר חצייה. וגם אם תתעכב, הרכב יחכה.

והמזג אוויר נעים, לפחות כרגע. ואין מלחמות גדולות, ואין משמעות גדולה, והכל מאוד נקי, ויש הרבה טבע, והרבה מקום, והרבה סבלנות.

ובחנות אף מוכר לא יפנה אליך. גם אם תמדוד את חצי החנות. אולי אחרי חצי שעה תישאל אם אתה זקוק לעזרה. ואם תגיד שלא, לא יפריעו לך שוב.

גם המלצר לא יחזור לשאול אם הארוחה בסדר, או אם אתה רוצה להזמין קינוח. אם תרצה בוודאי תגיד. אם לא - אין סיבה להפריע לך.

והאנשים יפים מאוד, במיוחד בסטוקהולם.

הנשים זהובות והגברים ויקינגים, וכולם רזים והאפים סולדים, והגברים לא קירחים.

החולצות לא צמודות. הג׳ינסים לא סקיני. ומקובל להסתובב במכנסי טיולים, או בגדי ספורט. כי כל אחד עלול לפרוץ בכל רגע באיזו ריצה, רכיבה, טיול. לך תדע.

כמו גן עדן עלי אדמות.

והשארתי אותה שם, עד סוף ינואר, וחזרתי הביתה.

להזיע. להילחם בכל רגע. על כל דבר. אפילו על מעבר חצייה או שירות לקוחות.

---

כשהמטוס המריא מהיבשת, בפעם האחרונה, לא היו אלו האזניים שכאבו, אלא הלב.

עצמתי את העיניים חזק והרגשתי אותו מתרוקן  ואותן מתמלאות,

וכמו כדור צמד שקצהו האחד קשור אלייך והכדור הוא הלב

והוא נפרם ככל שהתרחקתי ממך,

וחששתי שהחוט יקרע ותשכחי ותלכי לאיבוד.

אולי הייתי צריך לשמור את הלחמניה הרכה שקניתי

שאוכל להשאיר לך פירורים, רק למקרה.

ולמה אני מתכוון? אני מתכוון שהחיים זה יותר התמדה ועבודה קשה מאשר איזה ניצוץ אלוהי נשגב. 

וזה דבר חיובי. זה אומר שיותר דברים הם בהישג יד ממה שחשבת.

מה זה אומר בתכל׳ס?

זה אומר שאת צריכה להקפיד שהשפתיים תהינה צמודות אך רכות, תנועה אחידה, ותשומת לב באיזור הכיפה.

המבט המתמסר הוא לא תחליף לטכניקה לא טובה.

למרות שאני חייב להודות שזה טוב שיש בעולם הזה גם קסם והוא משתקף אצלך בעיניים.

אמנם אין ניצוץ, אבל יש שפריץ קטן של הוקרת תודה.

ואז את בולעת. מבינה?

היום בבוקר יצאתי לריצה. בלי הכלבה שכבר עשתה טיול בוקר לפניי. סתם ככה בן אדם שם כובע שעון דופק ויוצא לרוץ. אף אחד לא רדף אחריי, לא ברחתי מכלום. סתם. רץ. כמו מטורף. ללא סיבה נראית לעין.

כבר כמה זמן שאני עוסק ביני לביני בתמריצים והרגלים. וכל פעם אני משתכנע מחדש, שמה שצריך זה לא השראה, ולא משמעת. צריך ידיעה. ידיעה שאם תעשה מה שצריך התוצאות יגיעו. התוצאות הן מובטחות. בדיאטה. בכושר. בלימוד לנגן על גיטרה. תשקיע והתוצאות בהכרח יגיעו. לא אולי. בוודאי.

כל מי שמנסה לספר לך שהתוצאה אינה מובטחת, מנסה למכור לך משהו. זה עד כדי כך פשוט. כמובן יש צורך בהבנה בסיסית בענין. אבל זה 90% מהענין. הבנה בסיסית. לא ניואנסים ששמורים למקצוענים שמנסים לחדד יכולות גבוהות. 

התוצאה מובטחת. אתה תצליח בדיוק כמו שהצליחו כל מי שאי פעם התמיד. בוודאות. זה כבר שלך. עכשיו נותר רק לקחת. רק לעשות. זה הכל.

—

ובטיפול (מומלץ לכולם), הבנתי מחדש את הרתיעה שיש לי בהיבטים מסוימים ממגע. קשה לי באמת להרגיש בנוח עם מגע. אני לא יכול למשל לקרוא ספר אם יד נוגעת בי. גם אם זו יד אוהבת. איפושהו זה גורם לי להיות לא רגוע. מתח. סטרס. אולי ברמות הנמוכות ביותר אבל זה שם.

וכנראה זה גם מה שמאוד מושך אותי להוביל. את קשורה. את חסרת אונים. את עושה מה שאני אומר בדיוק. את תחכי כמו שאני רוצה. ואני? אני אגע ואסתכל כי אני כל כך אוהב להסתכל אבל בעיקר, אשלוט בכמות ודרך המגע. אקח בדיוק את מה שאני רוצה במידה שאני יכול להכיל. ואני יכול לחכות. ההנאה מלמשוך רגעים כנראה נפרדת, או צמודה אבל מקורה בעניינים אחרים.

וחוץ מזה. אני אוהב את זה. גם ללא קשר. גב קמור. ישבן בולט. אני רוצה לקחת בדיוק את מה שאני צריך.

הכל.

תהיי טובה. התוצאה מובטחת.

גם לך.