מתישהו, זה פשוט כבר לא הקטע. מתישהו כבר לא תדע מה השם של הכוכב הכי הכי, או הכוכבת, מתישהו לא תכיר את הלהקות הכי מושמעות, או הזמרים, ותתבלבל בין האחד לשנייה לשלישי ותתעקש שהם נשמעים אותו הדבר. מתישהו תחבב דברים ששמעת פעם, גם אם אז בזמן אמת, לא כל כך חיבבת. מתישהו הסמול טוק הראשוני, לא יענין יותר. מתישהו סיפורים של אחרים על דברים שמזמן כבר עשית, ומיצית, לא יעוררו בך שום דבר, מלבד חיוך מנומס. מתישהו תראה אחת, או שתיים, והן יפות, אבל זה בסדר, זה לא מענין יותר מרגע. האגו כבר נגס, לעס, וקצת נרגע.
מתישהו איזה מן שקט ישתלט. אולי רעב אחר. אולי איזה טעם מתוחכם יותר. אולי משהו קשה יותר להשגה.
מתישהו תרצה את זה מדויק. על המילימטר.
או לא בכלל.
וללא קשר, אני נשבע, שהיום בדרך לעבודה, היה לי מן געגוע כזה, ליוסי בנאי, ואני לא כל כך זקן, ולא כל כך מכיר אותו, אולי מאיזו קסטה ישנה כשהייתי ילד, אולי מאיזה שבת שניגנו את ״ערב עירוני״. איזה קול. איזה מילים. איזה פעם.
אלתרמן ידע מה.
״כעת אני מאוד אחד
ומסתכל מאוד בשקט
איך הלבנה חולצת שד
מקיר הבית שמנגד״
אבל זה היה בבוקר. עכשיו אני עם קפה של סוף היום. ושקט.
ולך עדיף שלא יהיה מה לומר. ויכולת להחליק את כולו במורד הגרון.
אני מצד אחד. הקיר מצד שני. והמבט. שיהיה מדויק.