הכוס מזיעה על הבר. משאירה טיפות של מים. היא לידי צוחקת. איתי, עם הברמן, עם הגברים שלידה. היא שותה משקאות בכוסות גבוהות או בקבוקים. השלוקים תמיד גדולים. היא מרימה את הבקבוק גבוה כדי שהמשקה יזרום לתוכה. היא שותה יותר מדי ועוזבת עם המקום כשכולם רוצים להיות חברים שלה.
את האחרון אני לא מכיר. הוא אחד. עוד אחד. היא עושה בשבילו הכל. היא חכמה ממנו. חזקה ממנו. ועושה כל מה שהוא רוצה. הוא מרגיש מלך. הוא חושב שהוא גורם לה לתת. היא יודעת שהיא מאפשרת לו לקחת את מה שהיא רוצה. והיא רוצה כאב. וזה שהיא טובה ממנו, מוסיף צריבה שנעימה לה. כמו aftertaste. הטעם שאחרי הטעם. מה שנשאר כשאתה מלקק את השפתיים או נזכר.
אני שונא שהיא אוהבת את זה. אבל זה היה מזמן. אחרי זה כבר היו לה אחרים. היה גם את האחד. הראשון שהיא התאהבה בו. יצאנו לשתות ביום שהוא הפסיק לענות לה. היא השתכרה מהר מהרגיל.
הסעתי אותה הביתה. היא גמורה מהשתייה. גמורה מהגעגוע אליו. היא מתחילה לגעת בי בדרך. אני מוריד את הידיים שלה ממני. ״די״ היא אומרת לי. ״אתה יודע שאתה ואני זה אמור להיות. זה הכי נכון.״
אני מחייך ומוריד את הידיים שלה ממני. אנחנו מתקרבים אליה הביתה, אני עוצר ליד. ״צריכה עזרה לעלות?״. ״לא״ היא מחייכת. ״אני צריכה לרדת״.
היא נשענת אל בין הרגליים שלה, אני לא מספיק לעצור אותה והיד שלה בתוך המכנסיים שלי ואני מתקשה ביד שלה. המגע שלה עדין ומדויק. מהוקצע. כן זו המילה. ״תן לי רק לטעום אותך.״
״את תצערי מחר.״
היא ממשיכה לגעת. אני כל כך קשה. היא מחייכת אליי מלמטה. אני רוצה. היא רוצה. אני לא ממהר לעצור אותה. אבל עוצר אותה. לבסוף.
למחרת אני חושש שתיזכר איך לא עצרתי אותה וישבתי שם עם היד שלה מלטפת אותי. איזה חרא חבר.
היא שולחת הודעה ״מתנצלת. הייתי גמורה. התגעגעתי אליו. מקווה שאתה סולח״.
כמה שנים אחרי זה אנחנו מחליפים ביננו הודעות. החיים שלה קצת מסתדרים סוף סוף. אני באמת שמח בשבילה. אני שולח לה חיוך, ומספר לה כמה רציתי אותה אז. כשהיינו חברים טובים. ״באמת?״ היא שואלת. ״אז למה לא זיינת אותי?״ היא שואלת בכנות קרה. ״זה לא באמת לא הצריך הרבה. בטח לא אז. בטח לא לך.״