יש תקופות שבהן הקרקע יציבה והצעדים בטוחים. לפעמים זה נמשך תקופה, עד שקשה לזכור שאי פעם היה אחרת. אפילו לדמיין. תקופות בהן נוחה ההליכה נהיית נוחה ושגרתית. אמצעי להגיע ממקום אחד למקום שני. דבר כל כך ברור ובטוח עד שהמחשבות כבר עסוקות במקום היעד ולא בהליכה עצמה.
ואז, אחת לכמה זמן, נושבת רוח אחרת, לא דווקא חזקה, פשוט אחרת. והיא מביאה איתה ריחות ממקומות אחרים. זכרונות. אולי דחיפה קטנה בזווית המדויקת. ואני מאבד אחיזה. ולו לרגע. מעוצמת הזיכרון. ואני נזכר כמה לא ברורה מאליה היא קרקע יציבה. כמה פעמים הקרקע היתה כמו ים סוער. כמה פעמים נאלצתי להיאחז בקש הכי דק, רק כדי לא ליפול. רק כדי לא לטבוע.
נינה סימון, את מלך. את רוח שנושבת לעומק.
ויש משפט של ברטולד ברכט, שלפעמים כל כך הגיוני:
“To those who do not know that the world is on fire, I have nothing to say.”.
