אני עץ נופל ביער

היה לי חלום כזה פעם. אולי פנטזיה. אולי זה קרה. אולי שילוב. היה צפוף. את ואני וצפוף. בלי מקום לזוז. בקושי לנשום. את שוכבת, אני מעלייך. אנחנו קצת זרים שם, קצת מכירים שם. קרובים כל כך שאי אפשר להסתיר כלום. אי אפשר שלא להתרגש בקרבה שכזו, בצפיפות שכזו. ואני לא יכול שלא להתקשות מאיך שאני קרוב אלייך, מעלייך, עיניים בתוך עיניים, בתוך החושך הצפוף הזה. הסמיך הזה. אני ואת ורק אני ואת, רק הגוף שלי מעל לגוף שלך, וכשאני מתקשה ואת רטובה, וכשאנחנו ככה צפופים, אני לא יכול שלא להיכנס לתוכך, לאט, מרוב צפיפות, צפיפות סמיכה, חושך סמיך, כמעט נוזלי, ואת רוצה ואני רוצה, ואי אפשר כמעט לזוז בתוכך, כי אי אפשר לזוז בתוך הסמיכות החשוכה הזו. התנועות איטיות, וקטנות, אנחנו נושמים ונושפים אחד לתוך השנייה, כי אי אפשר שלא בתוך החושך הסמיך הזה, הכמעט נוזלי הזה, אי אפשר שלא לרצות, לא להפסיק, כי אין משהו אחר, חוץ ממני וממך בתוך המקום הזה, הצפוף הזה, בו אין מקום למילים, כי כל כך צפוף, יש מקום לגניחות, גניחות קטנות, שיכולות להחליק בין הגוף שלי לגוף שלך, לזיעה שבחושך, בתנועות הקטנות האלה שלי בתוכך. אי אפשר להתקדם. אפשר רק להיות. להישאר בתוכך. בתוך החושך השחור הזה. הנוזלי הזה. בו את ואני בקושי רואים, מעבר לנצנוצים קטנים של זיעה על העור.