לא הכל. לא חופשי. משהו נקודתי. תנוחה. זווית. תאחזי חזק במעקה. תנשמי את האוויר של הלילה. בתחתית המדרגות. שקט. צעדים. השמלה השחורה שלך נוסכת בך בטחון ופחד. גם וגם. שתי ידיים על המעקה. צעדים. תישעני מעט קדימה. תוודאי את התנוחה. תבחרי היטב. מדויק. לאחר מכן ללא תזוזה. את מוכנה? הצעדים מתקרבים. את מוכנה? את אוחזת חזק. את לא תזוזי יותר. את יודעת. התנוחה נכונה למעשה. אם היית צריכה לבחור היית בוחרת אחרת. את חושבת לעצמך שאולי היית צריכה להתעקש. לבחור אחרת. שקט עכשיו. שקט. תגידי לעצמך שעכשיו שקט. שקט. ובלי לזוז.
את הקצה של השמלה אני ארים. ואני את החלק העודף על המתניים. כמו שחושפים יצירת אומנות. ואז מסתכלים. ואז מסתכל. אני מסתכל. את לא זזה. אין מה לזוז. לזה הסכמת. את יודעת מה יקרה. את מוכנה. הרטיבות מגיעה. ידעת שהיא תגיע. ידעתי שהיא תגיע. והיא כאן. אני הייתי יכול להחליק לתוכך ככה. בלי שלום. בלי סמול טוק. בלי חיוכים מתנצלים. אבל לא הכל. לא עכשיו. לא היום. לא הרגע. שתיים. שתי אצבעות. ככה בחרנו. ככה הוחלט. שתיהן יחליקו פנימה. ימצאו את הזווית. אמצע את הזווית. שמאפשרת להחליק ולענג. במידה הנכונה. במידה שבונה עוד ועוד. ולא לוחצת יותר מדי. רק במידה. שגורמת לך להתקרב אבל בצעדים קטנים. תנועה כזאת שרחוקה מספיק מנקודות רגישות שמאפשרת ללחוץ חזק. להחליק חזק פנימה והחוצה. שמאפשרת קצת חזק. קצת מהר. חזק. מהר. לא קצת. ככה כשאת עם הידיים על המעקה ולא זזה.
ככה שם. פעולת סחיטה ואת הנסחטת. את הפרי. את הסוכר. את המיץ שיזרום במורד הרגל.
אבל עכשיו אנחנו קצת לפני. כשהשמלה מונחת על המתניים. תנשמי עמוק. תנשמי עמוק.
