היום בבוקר יצאתי לריצה. בלי הכלבה שכבר עשתה טיול בוקר לפניי. סתם ככה בן אדם שם כובע שעון דופק ויוצא לרוץ. אף אחד לא רדף אחריי, לא ברחתי מכלום. סתם. רץ. כמו מטורף. ללא סיבה נראית לעין.
כבר כמה זמן שאני עוסק ביני לביני בתמריצים והרגלים. וכל פעם אני משתכנע מחדש, שמה שצריך זה לא השראה, ולא משמעת. צריך ידיעה. ידיעה שאם תעשה מה שצריך התוצאות יגיעו. התוצאות הן מובטחות. בדיאטה. בכושר. בלימוד לנגן על גיטרה. תשקיע והתוצאות בהכרח יגיעו. לא אולי. בוודאי.
כל מי שמנסה לספר לך שהתוצאה אינה מובטחת, מנסה למכור לך משהו. זה עד כדי כך פשוט. כמובן יש צורך בהבנה בסיסית בענין. אבל זה 90% מהענין. הבנה בסיסית. לא ניואנסים ששמורים למקצוענים שמנסים לחדד יכולות גבוהות.
התוצאה מובטחת. אתה תצליח בדיוק כמו שהצליחו כל מי שאי פעם התמיד. בוודאות. זה כבר שלך. עכשיו נותר רק לקחת. רק לעשות. זה הכל.
—
ובטיפול (מומלץ לכולם), הבנתי מחדש את הרתיעה שיש לי בהיבטים מסוימים ממגע. קשה לי באמת להרגיש בנוח עם מגע. אני לא יכול למשל לקרוא ספר אם יד נוגעת בי. גם אם זו יד אוהבת. איפושהו זה גורם לי להיות לא רגוע. מתח. סטרס. אולי ברמות הנמוכות ביותר אבל זה שם.
וכנראה זה גם מה שמאוד מושך אותי להוביל. את קשורה. את חסרת אונים. את עושה מה שאני אומר בדיוק. את תחכי כמו שאני רוצה. ואני? אני אגע ואסתכל כי אני כל כך אוהב להסתכל אבל בעיקר, אשלוט בכמות ודרך המגע. אקח בדיוק את מה שאני רוצה במידה שאני יכול להכיל. ואני יכול לחכות. ההנאה מלמשוך רגעים כנראה נפרדת, או צמודה אבל מקורה בעניינים אחרים.
וחוץ מזה. אני אוהב את זה. גם ללא קשר. גב קמור. ישבן בולט. אני רוצה לקחת בדיוק את מה שאני צריך.
הכל.
תהיי טובה. התוצאה מובטחת.
גם לך.