בשבדיה מקובל לעמוד בטור. גם אם אין טור. אם תגיע לחנות לפני שהיא נפתחה, ויש אדם שמחכה בחוץ, אתה תיעמד מאחוריו. והאדם הבא יחכה מאחוריך. צמוד לחנות כמובן. כי שבדיה. כי חוקים זה חוקים וסדר זה סדר.
והכלל הגדול הוא ״לא יותר מדי, לא פחות מדי״.
ובשבדיה רכב תמיד יעצור כשתתקרב למעבר חצייה. וגם אם תתעכב, הרכב יחכה.
והמזג אוויר נעים, לפחות כרגע. ואין מלחמות גדולות, ואין משמעות גדולה, והכל מאוד נקי, ויש הרבה טבע, והרבה מקום, והרבה סבלנות.
ובחנות אף מוכר לא יפנה אליך. גם אם תמדוד את חצי החנות. אולי אחרי חצי שעה תישאל אם אתה זקוק לעזרה. ואם תגיד שלא, לא יפריעו לך שוב.
גם המלצר לא יחזור לשאול אם הארוחה בסדר, או אם אתה רוצה להזמין קינוח. אם תרצה בוודאי תגיד. אם לא - אין סיבה להפריע לך.
והאנשים יפים מאוד, במיוחד בסטוקהולם.
הנשים זהובות והגברים ויקינגים, וכולם רזים והאפים סולדים, והגברים לא קירחים.
החולצות לא צמודות. הג׳ינסים לא סקיני. ומקובל להסתובב במכנסי טיולים, או בגדי ספורט. כי כל אחד עלול לפרוץ בכל רגע באיזו ריצה, רכיבה, טיול. לך תדע.
כמו גן עדן עלי אדמות.
והשארתי אותה שם, עד סוף ינואר, וחזרתי הביתה.
להזיע. להילחם בכל רגע. על כל דבר. אפילו על מעבר חצייה או שירות לקוחות.
---
כשהמטוס המריא מהיבשת, בפעם האחרונה, לא היו אלו האזניים שכאבו, אלא הלב.
עצמתי את העיניים חזק והרגשתי אותו מתרוקן ואותן מתמלאות,
וכמו כדור צמד שקצהו האחד קשור אלייך והכדור הוא הלב
והוא נפרם ככל שהתרחקתי ממך,
וחששתי שהחוט יקרע ותשכחי ותלכי לאיבוד.
אולי הייתי צריך לשמור את הלחמניה הרכה שקניתי
שאוכל להשאיר לך פירורים, רק למקרה.
