אני עץ נופל ביער

תעצרי באדום, סעי בירוק, תכפתרי עד לפני הכפתור האחרון, תדברי בנימוס, במיוחד לבוס, תחייכי כשצריך, תדברי כשתורך, אל תידחפי בתור, תהיי סבלנית, תהיי סובלנית, תשתפי פעולה.

וזה בסדר, ״אני בחרתי בזה״, אומרת הנמלה, ו״זו בחירה שלי, רק שלי״ אומרת הדבורה, וזו עם כיסוי הראש, וכל ילדה שחונכה להיות ילדה טובה.

..

בשעות הבוקר, כשאני יוצא לטיול-הליכה-אימון, לכיוון הים, אני נושם את המלח, ונושף חזרה. אני משתדל בדרך, מתישהו לעשות משהו משלי, תנועה בלתי סבירה, לקפץ תוך כדי, כמה צעדי ריקוד למוזיקה שרק אני שומע, משהו בלתי מקובל, ככה בקטנה.

נדמה לי שזה חשוב לשמור מעט מעצמך, לא רק בשקט של הבית. אלא גם בפני הכל וכולם, חסרי החשיבות שאנחנו מניחים שאכפת להם אם נעשה כך או אחרת. וזה כמובן לא נכון בעליל. אנחנו שנייה במבט שלהם. בדיוק כמו שהם שנייה במבט שלנו. אולי נחייך אולי נתעלם. בוודאות נשכח. עדיף לקחת שניונת של חופש.

ואת. תמצאי מקום להיות חופשיה לגמרי. לעשות בדיוק מה שבא לך.

ואני אמצא לך מקום אחר, לעשות בדיוק מה שבא לי.

הרמוניה.

מה הכי לא גברי בעיני? 

סקוואט.

מה הכי גברי בעיני?

לא לוותר. אני אמשיך עם הסקוואט.

מה הכי נשי בעיני?

סקוואט.

מה השעה?

סקוואט.

מה אני לובש?

סקוואט.

אז אני רואה קצת משחקים אולימפיים (זוגות גברים קופצים בתיאום למים, נשים קופצות על טרמפולינה, אנשים זורקים דברים וכו׳), ואני קולט שלאנגליה עדיין קוראים ״Great Britain״.

כאילו. באמת?

לא כבר עבר השיא והרגע?

זה קצת כינוי של פעם.

קצת maledom4u.

מבינה גברת?

הגיע הזמן לקצת צניעות.

כמו שאמר הזקן -

Don’t.

פעם ראיתי סרט, שבו הם דיברו על סרטים, ועל איך הזמנים השתנו. איך פעם שהיית רוצים להציג זוג מתנה אהבה, היית מציג שיבולים נעים ברוח, והיום (אז) כדי להראות שיבולים נעים ברוח, מראים זוג מזדיין. ואני נראה לי גבר של פעם. שאוהב להצמיד אגודלים ולפתוח משמש טרי. 

״כל בית צריך מרפסת״. יש משהו במרפסת שמייצר תחושה אחרת. בריחה מהדירה פנימה. החוצה. אבל לא החוצה לגמרי. מעין מקום ביניים בין הבחוץ לבפנים. מקום שמשקיף החוצה ומושכת משקיפים פנימה. מקום להניח דברים שיגדלו.

מאידך. יש משהו נפלא במרתף. כזה שלא צועק ״תסתכלו עליי״, אבל מי שמבין מבין. מקום עמוק שבו אפשר להכניס דברים שלאו דווקא אמורים להיות שם. אבל בשביל זה מרתף. זה רק ביננו. ונשתף את מי שנרצה. אם נרצה. ״תרדי איתי למרתף לקפה ותקליטים.״ כמו שהשיר לא הולך. וחבל.

גם סלון רחב ידיים זה דבר נאה. וחדר מדרגות ארוך ועמוק.

אני אוהב שבבניין שלנו אין מעלית.

יש משהו טוב בזה שצריך לעשות דברים עם הידיים. 

לא שולט. לא נשלט.  לא ארנק שמן. ולא דיאטה חדשה. ואלה כמובן חדשות נפלאות. תעזי לומר את שנפשך חולמת. את שגופך צועק חרישית בלילה. קודם בתנועות קטנות. אחר כך במילים מהוססות. בסוף בחיוך ובמבט לא מתנצל. אין חובה אפילו לדעת מדוע. התשובה היא על פי רוב, ״מכל הסיבות הברורות״.

תהיי רכה. אהיה קשה. תהיי קשה. אהיה קשה. 

אהיה קשה.

תהיי טובה.

במשרד החליטו לעשות ארוחה משרדית לפי האתר "מתכון עם זיכרון" (אתר שכולל רשימת מתכונים אהובים של נופלים). אני פותח את האתר ומקליד את השם שלו. סתם מתוך סקרנות. והנה מופיע השם שלו, והמתכון לארוחת הלילה שלו ושל אשתו. אלמנתו. היא כותבת עליו כל כמה ימים בפייסבוק, פוסטים קצרים וקורעי לב. הקריאו את אחד הפוסטים שלה בכנסת. הארוחה נקבעה ליום חמישי.

ברביעי חבר מהמילואים שולח הודעה "אתה מגיע?". אין לי מושג על מה הוא מדבר. מתברר שכמה חבר'ה נוסעים לדרום לחווה שלו. לפגוש את אשתו, להעביר שם את הלילה ולעלות לקבר שלו. "אני אגיע".

לא מתחבר לי לגמרי שכול עם תיאבון. 

--

כשהייתי בסדיר אחד שהיה איתי בקורס מפקדים התאבד קצת אחרי קורס קצינים. הבן אדם הכי שמח שהכרתי בצבא. הכי מורעל. עלה לארץ מאיזו מדינה מזרח אירופאית גר אצל אישה מבוגרת באיזה קיבוץ. 

"אף אחד לא ידע".

ירינו את מטחי הכבוד בלוויה. אף אחד מאיתנו לא ידע. זה נשמע לי כמו כל אותן כתבות על אנשים שהתאבדו ואף אחד לא ידע ושהוא היה הכי שמח בעולם ואף אחד לא קלט אף סימן. אנחנו לא קלטנו אף סימן. היינו ילדים. אולי לא ידענו לראות. 

תומאש.

--

אנחנו מגיעים לחווה שלו בלילה. האיש שכולם אהבו. תמיד מחייך. תמיד צוחק. הראשון להתנדב, הראשון לעשות מעל ומעבר. מה שצריך - בכיף. מתי שצריך. כל דבר. כל משימה. כל מטלה. 

לא הפתיע אף אחד שהוא קפץ מהבית ונסע לעוטף. 40 דקות נסיעה. כדור מצלף.

כמו כל הסיפורים על האנשים שנפלו ואיך היו הכי טובים. עכשיו גם לנו יש סיפור כזה. על זה שהיה הכי טוב. ברור לנו שעזב הכל ונסע. הראשון לרוץ לתוך האש. לעשות את מה שצריך. כי צריך. והוא עשה. והוא נפל.

--

אולי יש כל כך הרבה סיפורים כאלה. כי הם פשוט קורים. הם קורים והם נכונים.

--

החול של המדבר מזכיר לי תמיד מילואים וצבא. אולי כי העברתי כל כך הרבה שנות צבא ומילואים בנגב. 

--

אני מתחבק עם אנשים שלא ראיתי עשור. האחד מפונה מהצפון העסק של המשפחה קורס, שני התקדם במפעל, שלישי עושה חיל באקדמיה, אחד עושה הון בהי-טק, לאחר יש כבר ילד חמישי. 

חוזרים שוב ושוב על אותם סיפורים, אותן בדיחות, כאילו לא עברו שנים. לא מפסיקים לצחוק ואז מפסיקים.

--

בבוקר אנחנו עולים לקבר שלו. מדברים והולכים לכיוון הקבר שלו. נעמדים מסביב ואז פתאום שתיקה. קוראים קדיש. נזכרים באיש.

--

מודה שחזרה בי קצת אמונה בביחד של כולנו. שיש אנחנו. ואנחנו ביחד. 

תפתחי את הפה. תשאירי אותו פתוח.

--

נדמה לי שבהקשר הזה, יש שתי תנועות שאפשר לבצע. האחת, היא לשים עליך את המסיכות שמאפשרות לך להיות מי שאתה צריך להיות או רוצה להיות. תחפושת שהיא תחבושת. מסיכה שדרכה אף אחד לא רואה את הפצע, וזה מאפשר לך להגיד את המשפטים שהיית רוצה לומר ולשמוע את התשובות שמקבל רק האיש במסיכה. 

השנייה, קשה יותר. והיא מתאפשרת רק שאתה מכיר את עצמך במובן המוחלט ביותר. ואז, להוריד את כל המסיכות. את כל התחפושות. להיות פצע פתוח. זה מאפשר לפעמים לפצע להגליד. או לחטט בצורה כירורגית יותר בפצע. 

---

חשבתי לאחרונה על מגבלות. בתחום היצירה יש יתרון לפעמים למגבלות. לפעמים דווקא שהכל אפשרי, זה משתק. אבל אם מצמצמים את האפשרויות זה יכול לקחת אותך למקומות שלאו דווקא היית מגיע אלמלא המגבלה.

יש כל מיני תרגילים יצירתיים לזה בכל תחום. בצילום למשל, זה יהיה לצלם עם עדשה מסוימת. בלי זום. בלי רחב יותר בלי מצומצם יותר. זה מה שיש. תתמודד. תחיה את זה. תראה את זה. עד שתדע גם בלי המצלמה בדיוק מה רואים ב-50 מ"מ או 28 מ"מ או מה שבחרת.

או קח שחור ולבן. תוותר על הצבע. תתעסק בצורות ובאור.

אני יכול מאוד להבין את זה.

--

תביני גם את.

פעם עשיתי קצת כסף מביטקוין. לא מיליונים, לא סכום מטורף, אבל סכום יפה. אחד שהכרתי נזף בי שלא הצעתי לו להשקיע כשאני השקעתי. אמרתי לו שאני השקעתי מסיבה אחרת לחלוטין, וגם אם אני הייתי יודע שזה יעלה ככה, הייתי משקיע יותר. תקופה לאחר מכן, הביטקוין קרס. התרסק. חזרתי לאיש ואמרתי לו "הנה, עכשיו יש לך הזדמנות". הוא לא רצה. "איך אני אדע זה יעלה?". הוא לא. וזה לא ממש מענין איך אפשר לדעת קצת יותר (כי אפשר לדעת ולהבין יותר כמובן), כי כל ידיעה היא ניחוש מושכל ברמה כזו או אחרת. אבל לתחושה הזו בבטן, הרצון לא לקחת סיכון, זה פחד. שמעת על הביטוי "סיכון"? ובכן ככה זה מרגיש. זה מרגיש בבטן.

--

ואני מכיר אחד שמעביר סדנאות לבעלי מקצוע מסוימים, שמנסה לעודד אותם לשווק את עצמם, ומלמד איך, וטיפים, והדרכות. אבל זה לא עוזר תמיד, לא ממש. בעצם לרוב. ואנחנו אוהבים לדבר על זה הוא ואני. פעם אמרתי לו, ונדמה לי שזה באמת הבסיס של הבסיס, שכולם רוצים שינוי בלי להשתנות. לצאת מאיזור הנוחות מבחינת תוצאות מבלי לצאת מאיזור הנוחות במובן הקשה, של חוסר נוחות. חוסר נוחות אמיתית. להתגבר על השדים שבראש והתחושה בגרון ובבטן. יש רצון להוביל מבלי לעמוד באור הזרקורים, לטוב ולרע ולפחד. 

--

חפני שנים, היה לי חבר בלימודים, והוא פעם אמר לי שפסימיות זה קל, תנסה להיות אופטימי. מעולם לא ממש ניסיתי לעומק, אבל אני עושה גיחות קטנות. זה דורש ממני תרגול. בעיקר ההבנה שכל הזמן יש הכל. היה חום אימים היום, אבל יש לי גג מעל לראש ומים קרים במקרר. יש צפירה של מכוניות מהרחוב אבל יש גם ציוץ של ציפורים ופריחה של עצים, כי בכל זאת אביב. מה קורה בכל רגע? הכל קורה. מה את רואה? מה אתה רואה? בחירה. העיניים לא רואות. העיניים בוחרות. 

--

ועכשיואני רוצה לראות את החולצה שלך נפתחת. אני רוצה חזה חשוף ומבט ומבוכה בקטנה. אני רוצה לגעת עם קצה הלשון שלי בגבעה הקטנטונת בדיוק ברגע הנכון. אני רוצה לתת לך נשיקה קטנה, בלחי. וללחוש לך את זה.

--

אומרים שמי שרוצה לרוץ מרתון, דבר ראשון צריך להירשם לתחרות ולספר לכולם שהוא הולך לרוץ מרתון. אני מניח שיש בזה אמת. אבל יש משהו חזק יותר בעיני. ידיעה. אם היית יודע שתעשה את הצעדים המתאימים העתיד המתאים יגיע, בוודאות, לא היית מהסס לרגע. לא היית נשבר, לא היית זכות לעידוד, או ללחץ או משמעת. זה יותר מאופטימיות זה יותר מתקווה. 

--

את מרגישה את הכפתורים של החולצה נפתחים. שימי את היד על הבטן, לא שלך, שלי. את יודעת איך קוראים לזה? תורידי את היד שלך למטה יותר.

ככה מרגישה ידיעה.

אני יוצא עם הכלבה. היא מושכת. מושכת. היא צעירה. כל דבר. כל דבר מושך אותה והיא בתורה מושכת אותי. אני ממהר, אבל הדופק עולה מהר. מהר מדי והסוליאוס צועק, "מה אתה עושה? גיל זה לא מספר.". הוא צודק. והוא צועק. אני בכל זאת מנסה, כי היא מושכת, ואני מעדיף מילים על מספרים. אני נזכר באיזה סרט עם ערפדים. הוא איזה בן 400, היא בת 16, והוא לא מתעייף  מאינטריגות של תיכון. מעיניים שבטוחות שהן הראשונות שרואות ולב שבטוח שהוא הראשון שפועם ומרגיש.

"אף אחד מעולם לא הרגיש ככה.". זו בוודאי אחת התחושות המוכרות ביותר.

אבל היא מושכת. דוחפת את האף שלה לכל מקום. היא מלקקת מים משלולית ומגלה שכשהאף שלה בפנים, יוצאות בועות. היא מהופנטת, ואני צוחק כמו ילד. 

"הלו סולאוס", אני אומר למניאק. "גם אני יודע לצעוק.". או יותר נכון, לרטון בשקט.