במשרד החליטו לעשות ארוחה משרדית לפי האתר "מתכון עם זיכרון" (אתר שכולל רשימת מתכונים אהובים של נופלים). אני פותח את האתר ומקליד את השם שלו. סתם מתוך סקרנות. והנה מופיע השם שלו, והמתכון לארוחת הלילה שלו ושל אשתו. אלמנתו. היא כותבת עליו כל כמה ימים בפייסבוק, פוסטים קצרים וקורעי לב. הקריאו את אחד הפוסטים שלה בכנסת. הארוחה נקבעה ליום חמישי.
ברביעי חבר מהמילואים שולח הודעה "אתה מגיע?". אין לי מושג על מה הוא מדבר. מתברר שכמה חבר'ה נוסעים לדרום לחווה שלו. לפגוש את אשתו, להעביר שם את הלילה ולעלות לקבר שלו. "אני אגיע".
לא מתחבר לי לגמרי שכול עם תיאבון.
--
כשהייתי בסדיר אחד שהיה איתי בקורס מפקדים התאבד קצת אחרי קורס קצינים. הבן אדם הכי שמח שהכרתי בצבא. הכי מורעל. עלה לארץ מאיזו מדינה מזרח אירופאית גר אצל אישה מבוגרת באיזה קיבוץ.
"אף אחד לא ידע".
ירינו את מטחי הכבוד בלוויה. אף אחד מאיתנו לא ידע. זה נשמע לי כמו כל אותן כתבות על אנשים שהתאבדו ואף אחד לא ידע ושהוא היה הכי שמח בעולם ואף אחד לא קלט אף סימן. אנחנו לא קלטנו אף סימן. היינו ילדים. אולי לא ידענו לראות.
תומאש.
--
אנחנו מגיעים לחווה שלו בלילה. האיש שכולם אהבו. תמיד מחייך. תמיד צוחק. הראשון להתנדב, הראשון לעשות מעל ומעבר. מה שצריך - בכיף. מתי שצריך. כל דבר. כל משימה. כל מטלה.
לא הפתיע אף אחד שהוא קפץ מהבית ונסע לעוטף. 40 דקות נסיעה. כדור מצלף.
כמו כל הסיפורים על האנשים שנפלו ואיך היו הכי טובים. עכשיו גם לנו יש סיפור כזה. על זה שהיה הכי טוב. ברור לנו שעזב הכל ונסע. הראשון לרוץ לתוך האש. לעשות את מה שצריך. כי צריך. והוא עשה. והוא נפל.
--
אולי יש כל כך הרבה סיפורים כאלה. כי הם פשוט קורים. הם קורים והם נכונים.
--
החול של המדבר מזכיר לי תמיד מילואים וצבא. אולי כי העברתי כל כך הרבה שנות צבא ומילואים בנגב.
--
אני מתחבק עם אנשים שלא ראיתי עשור. האחד מפונה מהצפון העסק של המשפחה קורס, שני התקדם במפעל, שלישי עושה חיל באקדמיה, אחד עושה הון בהי-טק, לאחר יש כבר ילד חמישי.
חוזרים שוב ושוב על אותם סיפורים, אותן בדיחות, כאילו לא עברו שנים. לא מפסיקים לצחוק ואז מפסיקים.
--
בבוקר אנחנו עולים לקבר שלו. מדברים והולכים לכיוון הקבר שלו. נעמדים מסביב ואז פתאום שתיקה. קוראים קדיש. נזכרים באיש.
--
מודה שחזרה בי קצת אמונה בביחד של כולנו. שיש אנחנו. ואנחנו ביחד.
