אני עץ נופל ביער

תפתחי את הפה. תשאירי אותו פתוח.

--

נדמה לי שבהקשר הזה, יש שתי תנועות שאפשר לבצע. האחת, היא לשים עליך את המסיכות שמאפשרות לך להיות מי שאתה צריך להיות או רוצה להיות. תחפושת שהיא תחבושת. מסיכה שדרכה אף אחד לא רואה את הפצע, וזה מאפשר לך להגיד את המשפטים שהיית רוצה לומר ולשמוע את התשובות שמקבל רק האיש במסיכה. 

השנייה, קשה יותר. והיא מתאפשרת רק שאתה מכיר את עצמך במובן המוחלט ביותר. ואז, להוריד את כל המסיכות. את כל התחפושות. להיות פצע פתוח. זה מאפשר לפעמים לפצע להגליד. או לחטט בצורה כירורגית יותר בפצע. 

---

חשבתי לאחרונה על מגבלות. בתחום היצירה יש יתרון לפעמים למגבלות. לפעמים דווקא שהכל אפשרי, זה משתק. אבל אם מצמצמים את האפשרויות זה יכול לקחת אותך למקומות שלאו דווקא היית מגיע אלמלא המגבלה.

יש כל מיני תרגילים יצירתיים לזה בכל תחום. בצילום למשל, זה יהיה לצלם עם עדשה מסוימת. בלי זום. בלי רחב יותר בלי מצומצם יותר. זה מה שיש. תתמודד. תחיה את זה. תראה את זה. עד שתדע גם בלי המצלמה בדיוק מה רואים ב-50 מ"מ או 28 מ"מ או מה שבחרת.

או קח שחור ולבן. תוותר על הצבע. תתעסק בצורות ובאור.

אני יכול מאוד להבין את זה.

--

תביני גם את.