פעם עשיתי קצת כסף מביטקוין. לא מיליונים, לא סכום מטורף, אבל סכום יפה. אחד שהכרתי נזף בי שלא הצעתי לו להשקיע כשאני השקעתי. אמרתי לו שאני השקעתי מסיבה אחרת לחלוטין, וגם אם אני הייתי יודע שזה יעלה ככה, הייתי משקיע יותר. תקופה לאחר מכן, הביטקוין קרס. התרסק. חזרתי לאיש ואמרתי לו "הנה, עכשיו יש לך הזדמנות". הוא לא רצה. "איך אני אדע זה יעלה?". הוא לא. וזה לא ממש מענין איך אפשר לדעת קצת יותר (כי אפשר לדעת ולהבין יותר כמובן), כי כל ידיעה היא ניחוש מושכל ברמה כזו או אחרת. אבל לתחושה הזו בבטן, הרצון לא לקחת סיכון, זה פחד. שמעת על הביטוי "סיכון"? ובכן ככה זה מרגיש. זה מרגיש בבטן.
--
ואני מכיר אחד שמעביר סדנאות לבעלי מקצוע מסוימים, שמנסה לעודד אותם לשווק את עצמם, ומלמד איך, וטיפים, והדרכות. אבל זה לא עוזר תמיד, לא ממש. בעצם לרוב. ואנחנו אוהבים לדבר על זה הוא ואני. פעם אמרתי לו, ונדמה לי שזה באמת הבסיס של הבסיס, שכולם רוצים שינוי בלי להשתנות. לצאת מאיזור הנוחות מבחינת תוצאות מבלי לצאת מאיזור הנוחות במובן הקשה, של חוסר נוחות. חוסר נוחות אמיתית. להתגבר על השדים שבראש והתחושה בגרון ובבטן. יש רצון להוביל מבלי לעמוד באור הזרקורים, לטוב ולרע ולפחד.
--
חפני שנים, היה לי חבר בלימודים, והוא פעם אמר לי שפסימיות זה קל, תנסה להיות אופטימי. מעולם לא ממש ניסיתי לעומק, אבל אני עושה גיחות קטנות. זה דורש ממני תרגול. בעיקר ההבנה שכל הזמן יש הכל. היה חום אימים היום, אבל יש לי גג מעל לראש ומים קרים במקרר. יש צפירה של מכוניות מהרחוב אבל יש גם ציוץ של ציפורים ופריחה של עצים, כי בכל זאת אביב. מה קורה בכל רגע? הכל קורה. מה את רואה? מה אתה רואה? בחירה. העיניים לא רואות. העיניים בוחרות.
--
ועכשיואני רוצה לראות את החולצה שלך נפתחת. אני רוצה חזה חשוף ומבט ומבוכה בקטנה. אני רוצה לגעת עם קצה הלשון שלי בגבעה הקטנטונת בדיוק ברגע הנכון. אני רוצה לתת לך נשיקה קטנה, בלחי. וללחוש לך את זה.
--
אומרים שמי שרוצה לרוץ מרתון, דבר ראשון צריך להירשם לתחרות ולספר לכולם שהוא הולך לרוץ מרתון. אני מניח שיש בזה אמת. אבל יש משהו חזק יותר בעיני. ידיעה. אם היית יודע שתעשה את הצעדים המתאימים העתיד המתאים יגיע, בוודאות, לא היית מהסס לרגע. לא היית נשבר, לא היית זכות לעידוד, או ללחץ או משמעת. זה יותר מאופטימיות זה יותר מתקווה.
--
את מרגישה את הכפתורים של החולצה נפתחים. שימי את היד על הבטן, לא שלך, שלי. את יודעת איך קוראים לזה? תורידי את היד שלך למטה יותר.
ככה מרגישה ידיעה.