אני עץ נופל ביער

אני יוצא עם הכלבה. היא מושכת. מושכת. היא צעירה. כל דבר. כל דבר מושך אותה והיא בתורה מושכת אותי. אני ממהר, אבל הדופק עולה מהר. מהר מדי והסוליאוס צועק, "מה אתה עושה? גיל זה לא מספר.". הוא צודק. והוא צועק. אני בכל זאת מנסה, כי היא מושכת, ואני מעדיף מילים על מספרים. אני נזכר באיזה סרט עם ערפדים. הוא איזה בן 400, היא בת 16, והוא לא מתעייף  מאינטריגות של תיכון. מעיניים שבטוחות שהן הראשונות שרואות ולב שבטוח שהוא הראשון שפועם ומרגיש.

"אף אחד מעולם לא הרגיש ככה.". זו בוודאי אחת התחושות המוכרות ביותר.

אבל היא מושכת. דוחפת את האף שלה לכל מקום. היא מלקקת מים משלולית ומגלה שכשהאף שלה בפנים, יוצאות בועות. היא מהופנטת, ואני צוחק כמו ילד. 

"הלו סולאוס", אני אומר למניאק. "גם אני יודע לצעוק.". או יותר נכון, לרטון בשקט.