אני עץ נופל ביער

תפתחי את הפה. תשאירי אותו פתוח.

--

נדמה לי שבהקשר הזה, יש שתי תנועות שאפשר לבצע. האחת, היא לשים עליך את המסיכות שמאפשרות לך להיות מי שאתה צריך להיות או רוצה להיות. תחפושת שהיא תחבושת. מסיכה שדרכה אף אחד לא רואה את הפצע, וזה מאפשר לך להגיד את המשפטים שהיית רוצה לומר ולשמוע את התשובות שמקבל רק האיש במסיכה. 

השנייה, קשה יותר. והיא מתאפשרת רק שאתה מכיר את עצמך במובן המוחלט ביותר. ואז, להוריד את כל המסיכות. את כל התחפושות. להיות פצע פתוח. זה מאפשר לפעמים לפצע להגליד. או לחטט בצורה כירורגית יותר בפצע. 

---

חשבתי לאחרונה על מגבלות. בתחום היצירה יש יתרון לפעמים למגבלות. לפעמים דווקא שהכל אפשרי, זה משתק. אבל אם מצמצמים את האפשרויות זה יכול לקחת אותך למקומות שלאו דווקא היית מגיע אלמלא המגבלה.

יש כל מיני תרגילים יצירתיים לזה בכל תחום. בצילום למשל, זה יהיה לצלם עם עדשה מסוימת. בלי זום. בלי רחב יותר בלי מצומצם יותר. זה מה שיש. תתמודד. תחיה את זה. תראה את זה. עד שתדע גם בלי המצלמה בדיוק מה רואים ב-50 מ"מ או 28 מ"מ או מה שבחרת.

או קח שחור ולבן. תוותר על הצבע. תתעסק בצורות ובאור.

אני יכול מאוד להבין את זה.

--

תביני גם את.

פעם עשיתי קצת כסף מביטקוין. לא מיליונים, לא סכום מטורף, אבל סכום יפה. אחד שהכרתי נזף בי שלא הצעתי לו להשקיע כשאני השקעתי. אמרתי לו שאני השקעתי מסיבה אחרת לחלוטין, וגם אם אני הייתי יודע שזה יעלה ככה, הייתי משקיע יותר. תקופה לאחר מכן, הביטקוין קרס. התרסק. חזרתי לאיש ואמרתי לו "הנה, עכשיו יש לך הזדמנות". הוא לא רצה. "איך אני אדע זה יעלה?". הוא לא. וזה לא ממש מענין איך אפשר לדעת קצת יותר (כי אפשר לדעת ולהבין יותר כמובן), כי כל ידיעה היא ניחוש מושכל ברמה כזו או אחרת. אבל לתחושה הזו בבטן, הרצון לא לקחת סיכון, זה פחד. שמעת על הביטוי "סיכון"? ובכן ככה זה מרגיש. זה מרגיש בבטן.

--

ואני מכיר אחד שמעביר סדנאות לבעלי מקצוע מסוימים, שמנסה לעודד אותם לשווק את עצמם, ומלמד איך, וטיפים, והדרכות. אבל זה לא עוזר תמיד, לא ממש. בעצם לרוב. ואנחנו אוהבים לדבר על זה הוא ואני. פעם אמרתי לו, ונדמה לי שזה באמת הבסיס של הבסיס, שכולם רוצים שינוי בלי להשתנות. לצאת מאיזור הנוחות מבחינת תוצאות מבלי לצאת מאיזור הנוחות במובן הקשה, של חוסר נוחות. חוסר נוחות אמיתית. להתגבר על השדים שבראש והתחושה בגרון ובבטן. יש רצון להוביל מבלי לעמוד באור הזרקורים, לטוב ולרע ולפחד. 

--

חפני שנים, היה לי חבר בלימודים, והוא פעם אמר לי שפסימיות זה קל, תנסה להיות אופטימי. מעולם לא ממש ניסיתי לעומק, אבל אני עושה גיחות קטנות. זה דורש ממני תרגול. בעיקר ההבנה שכל הזמן יש הכל. היה חום אימים היום, אבל יש לי גג מעל לראש ומים קרים במקרר. יש צפירה של מכוניות מהרחוב אבל יש גם ציוץ של ציפורים ופריחה של עצים, כי בכל זאת אביב. מה קורה בכל רגע? הכל קורה. מה את רואה? מה אתה רואה? בחירה. העיניים לא רואות. העיניים בוחרות. 

--

ועכשיואני רוצה לראות את החולצה שלך נפתחת. אני רוצה חזה חשוף ומבט ומבוכה בקטנה. אני רוצה לגעת עם קצה הלשון שלי בגבעה הקטנטונת בדיוק ברגע הנכון. אני רוצה לתת לך נשיקה קטנה, בלחי. וללחוש לך את זה.

--

אומרים שמי שרוצה לרוץ מרתון, דבר ראשון צריך להירשם לתחרות ולספר לכולם שהוא הולך לרוץ מרתון. אני מניח שיש בזה אמת. אבל יש משהו חזק יותר בעיני. ידיעה. אם היית יודע שתעשה את הצעדים המתאימים העתיד המתאים יגיע, בוודאות, לא היית מהסס לרגע. לא היית נשבר, לא היית זכות לעידוד, או ללחץ או משמעת. זה יותר מאופטימיות זה יותר מתקווה. 

--

את מרגישה את הכפתורים של החולצה נפתחים. שימי את היד על הבטן, לא שלך, שלי. את יודעת איך קוראים לזה? תורידי את היד שלך למטה יותר.

ככה מרגישה ידיעה.

אני יוצא עם הכלבה. היא מושכת. מושכת. היא צעירה. כל דבר. כל דבר מושך אותה והיא בתורה מושכת אותי. אני ממהר, אבל הדופק עולה מהר. מהר מדי והסוליאוס צועק, "מה אתה עושה? גיל זה לא מספר.". הוא צודק. והוא צועק. אני בכל זאת מנסה, כי היא מושכת, ואני מעדיף מילים על מספרים. אני נזכר באיזה סרט עם ערפדים. הוא איזה בן 400, היא בת 16, והוא לא מתעייף  מאינטריגות של תיכון. מעיניים שבטוחות שהן הראשונות שרואות ולב שבטוח שהוא הראשון שפועם ומרגיש.

"אף אחד מעולם לא הרגיש ככה.". זו בוודאי אחת התחושות המוכרות ביותר.

אבל היא מושכת. דוחפת את האף שלה לכל מקום. היא מלקקת מים משלולית ומגלה שכשהאף שלה בפנים, יוצאות בועות. היא מהופנטת, ואני צוחק כמו ילד. 

"הלו סולאוס", אני אומר למניאק. "גם אני יודע לצעוק.". או יותר נכון, לרטון בשקט.

דעי לך ילדה, הסיבה שאת נשארת בקשר מכאיב, זה בגלל שיותר נוח לך לכאוב מאשר להיות נאהבת.

(עכשיו תראי לי איפה את רוצה שיכאב....)

אתה צם? אתה לא צם? 

זה מסיביות דתיות או בריאותיות? כלומר,

זה צום קל או מועיל או לא בכלל?

כי לא ברור לי למה אנשים שפועלים סתם כמו כולם,

או סתם באנטי,

או סתם כמו עצמם,

או סתם.

ותגיד,

אתה נשוי? ואם לא, למה לא?

ואם כן, אז עד מתי?

וכמה ילדים?

זה הכל או למה לא?

זה איכות סביבה או שאתה מרוכז רק בעצמך?

ומאיפה אתה? לא היום, כאילו גם, אבל גם במקור?

השאלה באה רק כדי לדעת בדיוק עם כמה כסף גדלת,

ואם אתה אוכל חמין או צ'ולנט.

מתי הפסיקו לשאול איזה מוזיקה את/ה שומע?

ומה שמעת במקור, כדי להבין את התמונה כולה.

אין לי, ואני שלם עם זה. אבל הסבירו לי ואסביר לכם/ן. מעגל כזה של טוב לב ואמפתיה. וצדק. 

הפוסט כתוב בלשון זכר, בגלל רכיב הקריפיות הגברית, עמכן, הקריפיות הנשיות והנפלאות, הסליחה.

---

מה אתה אוהב? ציצי? חזה? שדיים? תחת? ישבן? עכוז? ירכיים? איזה קימור מתסיס בך את הצורך, את הרצון?

מה הבשר האהוב עליך? מה מצית לך את התאוורה בצורה הכי ראשונית ועמוקה? 

בחר אותה.

עכשיו דמיין את רחובות העיר. חם. חם כמו בישראל חם. חם ולח כמו תל אביב באיזורים שאין זרימת אוויר. אנשים צועדים, ונשים מתהלכות, והבשר האהוב עליך חשוף. כאילו אין אלוהים.
אבל יש שטן, או לילית. והיא לא נותנת לך מנוח. הן חשופות חזה, טיפות זיעה מִתְעַבּוֹת על העור שלהן שמנצנץ בשמש, טיפות הזיעה זולגת באיטיות בין הבשרים, אישה מחייכת אלייך כשהיא עוברת מולך, ואתה מספיק להציץ בחזה החשוף שלה שמתנדנד תוך כדי תנועה. הזמן זז לאט, והעיניים שלך שותות כל פרט. נערה צעירה משועממת, בוהה בטלפון, ומתמתחת, אישה בפינת הרחוב, מרימה כלב קטנטן ומרגיז לגובה העיניים שלה, מעל לחזה החשוף שלה שמתנועע יחד עם תנועותיה.

ואף אחד לא עוצר את זה.

אף אחד לא מדבר על זה.

סדום ועמורה, מישהו מוכן כבר לצעוק את זה?

מישהו מוכן לאשר לי שלא רק אני רואה את זה?

המלכה היא ערומה. כל המלכות. בכל מקום.

הלהבות עולות.

או אם אתה בוחר בבשר אחר, מנה שונה, אז דמיין רחובות של נשים, שאיך אומרים? עם התחת בחוץ. 

כל הזמן. בלי בושה. בלי רגע מנוחה. כל צעד. כל התכופפות. כל מתיחה של הירך-תחת שחושף עגלגלות שהידיים רוצות לאחוז בכוח.

זה העולם של הפוט פטשיסטים.

עולם ללא מנוח. במיוחד בקיץ. הולכות עם הכל בחוץ בכפכפים דקיקים, שבקושי מסתירים את העור-בשר הזה. הולכות ברגליים עירומות, כאילו אין חברה, ואין תרבות, ואין נימוס, ואין גבולות, ואין מי שיעזור, ואין מי שיעצור את הטירוף הזה. הולכות ברחוב כאילו אנחנו אנשים-פראיים אנחנו. בג'ונגל. צדים ואוכלים. קוטפים פירות ישר מהעץ ואוכלים כשהמיץ מטפטף במורד הפה.

ללא בבושה, הולכות ומדברות, הולכות ועסוקות ביומיום שלהן, הולכות וצוחקות, הולכות ומתעלמות, הולכות, הולכות, בכפות עירומות. 

משחקות אותה, כאילו הן אינן שמות לב אפילו, שכל הכף רגל שלהן בחוץ. עולם של טיזריות חשופות כפיים.

יושבות בבית קפה עם הכפכף ממתנדנד על קצה קוצו של מתח אינסופי עד שאפשר לצרוח.

אלוהים אדירים. שיהיה כבר קריר יותר.

וסופסוף, נוכל לנוח.

אם הייתי צריך ללמד מישהו כמה שיעורים בסיסיים על החיים. אני חושב שאחד השיעורים היה לגלח את השיערות הקטנות האלה בעורף, כי זה פשוט נראה נורא, וניתן לתקן את זה בקלות, ובאמת שאין סיבה.

עד כאן ההומור, מפה הפוסט הזה מבאס תחת, באמת אם אין לך כוחות, אני מציע לנטוש כבר עכשיו.

לא צוחק. באמת.

בקיצור אני מניח שאתן מכירות את השיר הדביק "dancing in the moonlight", שיר קליל ודביק, עם לא מעט גרסאות כיסוי, מוצלחות יותר ומוצלחות פחות. שיר שמח ונוסטלגי. רוקדים מתחת לכוכבים (ואם את מתעקשת להיות מילולית, אז באור הירח).

אבל הסיפור מאחורי השיר לא.

זה היה ב-1970, כותב השיר וכמה חברים שכרו סירה, ושטו למקום כלשהו. לא זוכר את שמות המקומות. אבל מה שהוא גילה באותו טיול, זה שהוא סובל ממחלת ים די קשה, וכך גם בת הזוג שלו. לכן עם רדת הלילה, הם החליטו להישאר על היבשה בזמן ששאר החבר'ה קנו קצת אוכל וחזרו לסירה. אולי זו היתה מחלת הים, אבל התברר לו, בדיעבד שהוא שכח את הארנק. הוא ביקש מבעל מלון מקומי שיסמוך עליו ושהוא ישלם למחר, אבל התשובה של בעל המלון היתה "אני אתן לך לישון כאן אם החברה שלך תישן איתי".

בגלל שהלילה היה נעים, הוא ובת הזוג שלו החליטו לישון בסמוך לחוף. 

הזיכרון מאותו שלב הוא חלקי. 

באותו הלילה הם נפלו קורבן לתקיפה של כנופיה שלאחר מכן המשיכה וביצעה סדרה של רציחות. ראש הכנופיה אנס את בת הזוג שלו כששאר חברי הכנופיה חיכו בתור, והיכו את הבחור כמעט למוות. ככל הנראה הוא הצליח לעשות מספיק רעש, כדי לקטוע את למנוע את השלמת האקט על ידי החבורה כולה. ביום למחר הם הצליחו בדרך כזו או אחרת להביא את עצמם לבית החולים.

בחדר בו אושפז, הבחור לידו נפטר בצרחות מבעיותיו, והוא שמע את הרופאים מדברים ביניהם, שהסיכוי שלו לשרוד אפסי גם כן.

למרות זאת, הוא שרד.

בזמן ההתאוששות, הוא כתב את המילים לשיר. ייצר מציאות אחרת, אכזרית פחות, בה במקום מה שקרה, היה לילה נפלא, וכולם רקדו לאור הירח.

Dancin' in the moonlight
Everybody's feelin' warm and bright
It's such a fine and natural sight
Everybody's dancin' in the moonlight

אז אם הייתי צריך ללמד מישהו משהו על החיים, הייתי מלמד אותו לא להניח הנחות. לך תדע מה יושב מאחורי כל חיוך וכל מעשה. אל תמהר לשפוט, כי אתה לרוב לא יודע, ואתה לא פעם, פשוט טועה.

כשהייתי צעיר, כל מה שרציתי זה ללמוד בהארוורד.

זה היה החלום שלי. קירות חדר ילדותי היו מלאים בתמונות ודגלים של המוסד המפואר. גמעתי ספרים. השקעתי בלימודים. כל חיי הצטמצמו לכדי מטרה אחת. הארוורד. אבל זה לא קרה. למרות שאמי הצעירה, שילדה אותי בעודה בתיכון, עשתה כל מה שביכולתה, הכסף לא הספיק. היא נאלצה לבקש הלוואה מהוריה שהיו זרים לה לגמרי, ובתמורה הופענו שם אחת לשבוע לארוחת שישי. חיבה תמורת כסף. אהבה תמורת עתיד.

לימים דווקא התחברתי לסבי וסבתי שלא הכרתי קודם לכן. 

לכן, בסופו של דבר הלכתי ללמוד בייל, המוסד בו למד סבי, ואביו לפניו, ואביו לפניו. רציתי את זה. בשביל סבא, בשביל סבתא. בשבילנו. בשביל משפחה.

ולמדתי רפואה. כמו אמי לפניי שהיתה רופאה בעלת שם.

לילה לפני היום הראשון שלי להתמחות, פגשתי בחורה בבר, מעט שיכור, הזדיינו כל הלילה. בבוקר ביקשתי ממנה ללכת לפני שאצא מהמקלחת, ולא, לא היה צורך בנימוסים. זה היה יום גדול עבורי. יום ראשון להתמחות. יום ראשון להגשמת החלום.

רק בדיעבד התברר לי שהיא מנהלת מחלקה בבית החולים בו התחלתי להתמחות. ולא סיפרתי לאף אחד שאמי, הרופאה הנודעת, חולה בדמנציה.

ורק לפעמים אני נזכר, באותה בחורה שפגשתי במקרה, אולי בטעות, בסיינטס פולס, מינסוטה, היא והמבטא הדרומי שלה. הו. מבטא דרומי.

לא, אין צורך ללמוד לוותר על האגו, לא פעם זו דרך להתחמק מהערכה עצמית אמיתית. ואין צורך ללמוד להתכופף כמו עשב ברוח או לנוע כמו מים. נהפוך הוא. דעי את הערך שלך, תהיי יציבה כמו אבן. כמו סלע. וגם שקטה באותה מידה. ותפתחי את הפה. אם אפשר לצורת אליפסה מושלמת. את יודעת, גם אנשים חזקים בוכים. גם נשים חזקות. לפחות דמעות. כשמגיעה תחושת החנק.

את טובה מהם. והם זקורים.

קדימה. לעבודה.