אני עץ נופל ביער

אני יוצא עם הכלבה. היא מושכת. מושכת. היא צעירה. כל דבר. כל דבר מושך אותה והיא בתורה מושכת אותי. אני ממהר, אבל הדופק עולה מהר. מהר מדי והסוליאוס צועק, "מה אתה עושה? גיל זה לא מספר.". הוא צודק. והוא צועק. אני בכל זאת מנסה, כי היא מושכת, ואני מעדיף מילים על מספרים. אני נזכר באיזה סרט עם ערפדים. הוא איזה בן 400, היא בת 16, והוא לא מתעייף  מאינטריגות של תיכון. מעיניים שבטוחות שהן הראשונות שרואות ולב שבטוח שהוא הראשון שפועם ומרגיש.

"אף אחד מעולם לא הרגיש ככה.". זו בוודאי אחת התחושות המוכרות ביותר.

אבל היא מושכת. דוחפת את האף שלה לכל מקום. היא מלקקת מים משלולית ומגלה שכשהאף שלה בפנים, יוצאות בועות. היא מהופנטת, ואני צוחק כמו ילד. 

"הלו סולאוס", אני אומר למניאק. "גם אני יודע לצעוק.". או יותר נכון, לרטון בשקט.

דעי לך ילדה, הסיבה שאת נשארת בקשר מכאיב, זה בגלל שיותר נוח לך לכאוב מאשר להיות נאהבת.

(עכשיו תראי לי איפה את רוצה שיכאב....)

אתה צם? אתה לא צם? 

זה מסיביות דתיות או בריאותיות? כלומר,

זה צום קל או מועיל או לא בכלל?

כי לא ברור לי למה אנשים שפועלים סתם כמו כולם,

או סתם באנטי,

או סתם כמו עצמם,

או סתם.

ותגיד,

אתה נשוי? ואם לא, למה לא?

ואם כן, אז עד מתי?

וכמה ילדים?

זה הכל או למה לא?

זה איכות סביבה או שאתה מרוכז רק בעצמך?

ומאיפה אתה? לא היום, כאילו גם, אבל גם במקור?

השאלה באה רק כדי לדעת בדיוק עם כמה כסף גדלת,

ואם אתה אוכל חמין או צ'ולנט.

מתי הפסיקו לשאול איזה מוזיקה את/ה שומע?

ומה שמעת במקור, כדי להבין את התמונה כולה.

אין לי, ואני שלם עם זה. אבל הסבירו לי ואסביר לכם/ן. מעגל כזה של טוב לב ואמפתיה. וצדק. 

הפוסט כתוב בלשון זכר, בגלל רכיב הקריפיות הגברית, עמכן, הקריפיות הנשיות והנפלאות, הסליחה.

---

מה אתה אוהב? ציצי? חזה? שדיים? תחת? ישבן? עכוז? ירכיים? איזה קימור מתסיס בך את הצורך, את הרצון?

מה הבשר האהוב עליך? מה מצית לך את התאוורה בצורה הכי ראשונית ועמוקה? 

בחר אותה.

עכשיו דמיין את רחובות העיר. חם. חם כמו בישראל חם. חם ולח כמו תל אביב באיזורים שאין זרימת אוויר. אנשים צועדים, ונשים מתהלכות, והבשר האהוב עליך חשוף. כאילו אין אלוהים.
אבל יש שטן, או לילית. והיא לא נותנת לך מנוח. הן חשופות חזה, טיפות זיעה מִתְעַבּוֹת על העור שלהן שמנצנץ בשמש, טיפות הזיעה זולגת באיטיות בין הבשרים, אישה מחייכת אלייך כשהיא עוברת מולך, ואתה מספיק להציץ בחזה החשוף שלה שמתנדנד תוך כדי תנועה. הזמן זז לאט, והעיניים שלך שותות כל פרט. נערה צעירה משועממת, בוהה בטלפון, ומתמתחת, אישה בפינת הרחוב, מרימה כלב קטנטן ומרגיז לגובה העיניים שלה, מעל לחזה החשוף שלה שמתנועע יחד עם תנועותיה.

ואף אחד לא עוצר את זה.

אף אחד לא מדבר על זה.

סדום ועמורה, מישהו מוכן כבר לצעוק את זה?

מישהו מוכן לאשר לי שלא רק אני רואה את זה?

המלכה היא ערומה. כל המלכות. בכל מקום.

הלהבות עולות.

או אם אתה בוחר בבשר אחר, מנה שונה, אז דמיין רחובות של נשים, שאיך אומרים? עם התחת בחוץ. 

כל הזמן. בלי בושה. בלי רגע מנוחה. כל צעד. כל התכופפות. כל מתיחה של הירך-תחת שחושף עגלגלות שהידיים רוצות לאחוז בכוח.

זה העולם של הפוט פטשיסטים.

עולם ללא מנוח. במיוחד בקיץ. הולכות עם הכל בחוץ בכפכפים דקיקים, שבקושי מסתירים את העור-בשר הזה. הולכות ברגליים עירומות, כאילו אין חברה, ואין תרבות, ואין נימוס, ואין גבולות, ואין מי שיעזור, ואין מי שיעצור את הטירוף הזה. הולכות ברחוב כאילו אנחנו אנשים-פראיים אנחנו. בג'ונגל. צדים ואוכלים. קוטפים פירות ישר מהעץ ואוכלים כשהמיץ מטפטף במורד הפה.

ללא בבושה, הולכות ומדברות, הולכות ועסוקות ביומיום שלהן, הולכות וצוחקות, הולכות ומתעלמות, הולכות, הולכות, בכפות עירומות. 

משחקות אותה, כאילו הן אינן שמות לב אפילו, שכל הכף רגל שלהן בחוץ. עולם של טיזריות חשופות כפיים.

יושבות בבית קפה עם הכפכף ממתנדנד על קצה קוצו של מתח אינסופי עד שאפשר לצרוח.

אלוהים אדירים. שיהיה כבר קריר יותר.

וסופסוף, נוכל לנוח.

אם הייתי צריך ללמד מישהו כמה שיעורים בסיסיים על החיים. אני חושב שאחד השיעורים היה לגלח את השיערות הקטנות האלה בעורף, כי זה פשוט נראה נורא, וניתן לתקן את זה בקלות, ובאמת שאין סיבה.

עד כאן ההומור, מפה הפוסט הזה מבאס תחת, באמת אם אין לך כוחות, אני מציע לנטוש כבר עכשיו.

לא צוחק. באמת.

בקיצור אני מניח שאתן מכירות את השיר הדביק "dancing in the moonlight", שיר קליל ודביק, עם לא מעט גרסאות כיסוי, מוצלחות יותר ומוצלחות פחות. שיר שמח ונוסטלגי. רוקדים מתחת לכוכבים (ואם את מתעקשת להיות מילולית, אז באור הירח).

אבל הסיפור מאחורי השיר לא.

זה היה ב-1970, כותב השיר וכמה חברים שכרו סירה, ושטו למקום כלשהו. לא זוכר את שמות המקומות. אבל מה שהוא גילה באותו טיול, זה שהוא סובל ממחלת ים די קשה, וכך גם בת הזוג שלו. לכן עם רדת הלילה, הם החליטו להישאר על היבשה בזמן ששאר החבר'ה קנו קצת אוכל וחזרו לסירה. אולי זו היתה מחלת הים, אבל התברר לו, בדיעבד שהוא שכח את הארנק. הוא ביקש מבעל מלון מקומי שיסמוך עליו ושהוא ישלם למחר, אבל התשובה של בעל המלון היתה "אני אתן לך לישון כאן אם החברה שלך תישן איתי".

בגלל שהלילה היה נעים, הוא ובת הזוג שלו החליטו לישון בסמוך לחוף. 

הזיכרון מאותו שלב הוא חלקי. 

באותו הלילה הם נפלו קורבן לתקיפה של כנופיה שלאחר מכן המשיכה וביצעה סדרה של רציחות. ראש הכנופיה אנס את בת הזוג שלו כששאר חברי הכנופיה חיכו בתור, והיכו את הבחור כמעט למוות. ככל הנראה הוא הצליח לעשות מספיק רעש, כדי לקטוע את למנוע את השלמת האקט על ידי החבורה כולה. ביום למחר הם הצליחו בדרך כזו או אחרת להביא את עצמם לבית החולים.

בחדר בו אושפז, הבחור לידו נפטר בצרחות מבעיותיו, והוא שמע את הרופאים מדברים ביניהם, שהסיכוי שלו לשרוד אפסי גם כן.

למרות זאת, הוא שרד.

בזמן ההתאוששות, הוא כתב את המילים לשיר. ייצר מציאות אחרת, אכזרית פחות, בה במקום מה שקרה, היה לילה נפלא, וכולם רקדו לאור הירח.

Dancin' in the moonlight
Everybody's feelin' warm and bright
It's such a fine and natural sight
Everybody's dancin' in the moonlight

אז אם הייתי צריך ללמד מישהו משהו על החיים, הייתי מלמד אותו לא להניח הנחות. לך תדע מה יושב מאחורי כל חיוך וכל מעשה. אל תמהר לשפוט, כי אתה לרוב לא יודע, ואתה לא פעם, פשוט טועה.

כשהייתי צעיר, כל מה שרציתי זה ללמוד בהארוורד.

זה היה החלום שלי. קירות חדר ילדותי היו מלאים בתמונות ודגלים של המוסד המפואר. גמעתי ספרים. השקעתי בלימודים. כל חיי הצטמצמו לכדי מטרה אחת. הארוורד. אבל זה לא קרה. למרות שאמי הצעירה, שילדה אותי בעודה בתיכון, עשתה כל מה שביכולתה, הכסף לא הספיק. היא נאלצה לבקש הלוואה מהוריה שהיו זרים לה לגמרי, ובתמורה הופענו שם אחת לשבוע לארוחת שישי. חיבה תמורת כסף. אהבה תמורת עתיד.

לימים דווקא התחברתי לסבי וסבתי שלא הכרתי קודם לכן. 

לכן, בסופו של דבר הלכתי ללמוד בייל, המוסד בו למד סבי, ואביו לפניו, ואביו לפניו. רציתי את זה. בשביל סבא, בשביל סבתא. בשבילנו. בשביל משפחה.

ולמדתי רפואה. כמו אמי לפניי שהיתה רופאה בעלת שם.

לילה לפני היום הראשון שלי להתמחות, פגשתי בחורה בבר, מעט שיכור, הזדיינו כל הלילה. בבוקר ביקשתי ממנה ללכת לפני שאצא מהמקלחת, ולא, לא היה צורך בנימוסים. זה היה יום גדול עבורי. יום ראשון להתמחות. יום ראשון להגשמת החלום.

רק בדיעבד התברר לי שהיא מנהלת מחלקה בבית החולים בו התחלתי להתמחות. ולא סיפרתי לאף אחד שאמי, הרופאה הנודעת, חולה בדמנציה.

ורק לפעמים אני נזכר, באותה בחורה שפגשתי במקרה, אולי בטעות, בסיינטס פולס, מינסוטה, היא והמבטא הדרומי שלה. הו. מבטא דרומי.

לא, אין צורך ללמוד לוותר על האגו, לא פעם זו דרך להתחמק מהערכה עצמית אמיתית. ואין צורך ללמוד להתכופף כמו עשב ברוח או לנוע כמו מים. נהפוך הוא. דעי את הערך שלך, תהיי יציבה כמו אבן. כמו סלע. וגם שקטה באותה מידה. ותפתחי את הפה. אם אפשר לצורת אליפסה מושלמת. את יודעת, גם אנשים חזקים בוכים. גם נשים חזקות. לפחות דמעות. כשמגיעה תחושת החנק.

את טובה מהם. והם זקורים.

קדימה. לעבודה.

אני חושב לאחרונה לא על כוח אלא על גמישות. היציבה. תיקון הרגלים. המעגל הגדול שכולל את הכל כל הזמן. על איך שהעיניים בוחרות לראות חלק מהספקטרום. צריך לתרגל לראות את מה שרוצים לראות. הכל שם. וזה לא רק ההרגל והבחירה, זה גדול מזה. הכוס החצי מלאה והחצי ריקה, הן אפילו לא אותה כוס. המכשול שבדרך שהוא הדרך (ד"ש מרקוס אורייליוס), כבר אינו יכול להיות מכשול. 

תדמייני שאת בחדר. כשאני אומר לך לדמיין, אל תוסיפי פרטים מיותרים. תישארי במינימום. כשאני אומר החדר ריק, אז הוא ריק. כלום. אין שום דבר בחדר, אין בו ארונות, אין תמונות על הקירות, אין קירות. הכל לבן וריק, ובלי כלום. זה חדר. למה? כי זה מה שהגדרתי כחדר.הכל לבן, כברירת מחדל. וזו נקודת ההתחלה. חדר. עכשיו במקום לבן, הכל שחור. חושך. אבל זה לא אינסוף, זה חדר. חלל שחור בו את נמצאת. פשוט וקל. מי את בחדר? שאלה טובה. את משלמת חובות בחדר. זה חדר תשלומים. בחדר הזה את מתחילה לשלם את הדברים שאת חייבת לי. ואת חייבת. את יודעת. את מרגישה את תחושה החובה קודם בחלל החזה, וחובת התשלום הזה, המועקה-תחושה הזו יורדת לבטן, ולוחצת, וממשיכה לרדת, ועכשיו היא בין הרגליים שלך. התחושה הזו לא פשוטה. היא כבדה. כוח המשיכה שלה חזק. קשה להתנתק מהרצפה עם החובה הזו. יותר נוח לך להחזיק אותה כשאת על הברכיים. כשאת על הברכיים התחושה משחררת אותך קצת ומאפשרת לך לנשום. את יכולה לנשום כשאת על הברכיים, אבל את עדיין צריכה לשלם את החובות שלך. זה החדר, זו המציאות, תשלום חובות. ואת. את בתפקיד המשלמת. עכשיו תתחילי לשלם. תרטיבי שתי אצבעות באמצעות החדרתן לפה. זו לא פעולת ליקוק, זו פעולת הרטבה. בלי דרמה, בלי הצגה. אף אחד לא מסתכל. שיהיו רטובות זה הכל. עכשיו תדחפי אותן לתוכך. זו פעולת התשלום. זה לא להרטיב, זה לא להחדיר לאט לאט. זה לדחוף. תדחפי כדי להתחיל לשלם. עד הסוף והחוצה. שוב ושוב. זו פעולת תשלום החובות. אבל זה לא החוב עצמו. את תמשיכי עד שהתשלום יגיע. את תרגישי את התחובה כשהחוב יתחיל להיות משולם. את יודעת טוב מאוד מה המטבע. את יודעת מה לקחת. את יודעת מה שמור אצלך משום מה, ולא נתת. ועכשיו את תתני אותו, את כולו. את תשלמי את החובות. כולן. קדימה תשלמי. קדימה את התנועה. תרוקני את הקופה. תפרקי אותה. תנערי אותה עד שלא יישאר בה כלום. שום דבר לא שלך, את הכל את צריכה להחזיר. אני יודע שמהר מדי את תחשבי שנתת את מה שצריך. ששילמת את החובות. אני יכול לומר לך כבר עכשיו שאת תטעי ואת טועה, ואת, את יש לך עוד חובות לשלם. תמשיכי לשלם. אם את לא מזיעה את לא משלמת נכון. אם את לא רועדת את עוד עמוק בתוך חובות. אם הזין שלי לא מתוח וקשה, את עוד לא כיסית את החובות.

זו ההתחלה.

אני אוהב להתחכך כשאני קשה על פנים יפות ומזיעות.