אני עץ נופל ביער

עם הטשטוש המקובל באתר.

כדי למנוע סימנים מזהים.

פאק! נכון?

אוחחח, מה הייתם עושים לה?

מהמפגש שערכנו ביפו לא מזמן, במלון The Jaffa.

דעי לך ילדה, אל תזלזלי בחשיבות של אמירת דברים, בהדבקת מילים לדברים שקרו לך. יש תופעות שמתרחשות לך ובך כדי לדברר אירועים ותחושות, במקום מילים שלא נאמרו. תגידי. אפילו לעצמך בשקט.

...

מצד שני, גם אל תזלזלי בחשיבות של לשתוק ולפתוח פה גדול.

לפעמים המילים שלך שלא נאמרות, הן המילים שהכי נעימות לי.

סביב הזין.

ילדה דעי לך, כשאת אומרת "כן" כשאת באמת רוצה לומר "לא", זה את נכנעת לפחד.

כשאת אומרת "כן" כשאת באמת צריכה לומר "כן  אדוני", זה את לא נכנעת מספיק.

דעי לך ילדה, אנשים שאינם זמינים רגשית, הם אנשים ממכרים. בדומה למשל לאיזו מכונת מזל/הימורים (זו עם הידית), שאת מפסידה שוב, ושוב, ושוב, אבל אז, כשיש פתאום זכייה, ולו קטנה, הקפיצה בדופאמין, חזקה ממש. ממש.

את חושבת שאת מאוהבת.

אבל את לא. את מכורה.

תאונני על זה.

חזק. ממש חזק. בשבילי.

או לא.

לא אכפת לי. 

ילדה דעי לך, שתהיה לך כימיה מינית עם בני/בנות זוג, שישחזרו לך דינמיקות ילדות עם הורייך. למשל, אם אבא שלך היה לעיתים שקט, לעיתים מתפרץ, ייתכן ותימשכי למי שמשחזר לך את החוויה של קר/חם. כך גם אם ההורים שלך היו מרוחקים כשהיית קטנה, ולא מביעים חיבה, תמצאי את עצמך נמשכת לדמויות דומות.

במילים אחרות, המשיכה שלך יכולה ללמד אותך  היכן נמצאים הפצעים שצריך לרפא. 

ולמי הכי תהני למצוץ.

דעי לך ילדה, שאחד הסימנים הגדולים לטראומת ילדות, הוא ניסיון מתמשך לגרום לאנשים שפוגעים בך, להתייחס אלייך טוב יותר, במקום פשוט ללכת.

זה והעובדה שאת נרטבת כשאני כועס.

כשהייתי ילד, וזה סיפור אמיתי (באמת פעם הייתי ילד) הייתי בן יחיד במשפחה מרובת ילדות, שתיים במספר, ואצלנו שתי ילדות זה נחשב הרבה.

סך הכל היינו שלושה. ואני הייתי הקטן.

הייתי ילד מאושר, אמי היתה מכנה אותי "אלכסנדר המאושר", על שם הסרט הצרפתי על איש (אלכסנדר) שאשתו שממררת את חייו מתה בתאונה, והוא מתחיל לחיות באושר גדול עם הכלב שלו - מפסיק לעבוד, מגרש את האווזים והפרות, ומתפעל את חייו ואת הטובה שלו ממיטתו, ומסרב לצאת ממנה.

עצלן, חופשי ושמח.

האושר והעצלנות שלו מקימים עליו את זעמם של אנשי הכפר, הואיל והוא מאיים על דרך חייהם של עבודה קשה וחריצות. 

בקיצור, נוכח המיעוט המגדרי בו גדלתי, מצאתי את עצמי לא פעם משחק עם עצמי. אולי עדיף שאכתוב "משחק לבדי" (סוטות).

אז הייתי משחק לבדי בחצר הגדולה, בין עצי ההדר לצמחי כובע הנזיר, לרוב עם מקל. הולך ומשליט טרור נוראי - כל נזיר עם כובע שהיה מתחצף - הייתי כורת את ראשו באבחת מקל, כדי שכל השאר ייראו וייראו, ולא הייתי מאיים יותר מפעם אחת. פעם ראשונה איום, פעם שנייה - מקל.

עד היום אמי ואחיותיי מספרות בחיוך איך הייתי ילד נפלא ש"משחק ומדבר עם הפרחים והצמחים", והן אינן יודעות שמה שעשיתי שם, היה שלטון אגרוף הברזל -

משמעת, צייתנות, וענישה.

מי יודעת, אולי הזרעים של תחביביי המיניים התחילו כבר שם, עם ניחוח הדרים וכובעי נזיר כרותים לרגליי.

אז כן.

אני מבין את הרפורמה. אני מבין את הרצון, והצורך. הצורך הנורא והנפלא.

כי גם אני, פעם הייתי ילד.

סיפור אמיתי.

הוא לא מוצא עבודה. ככה הוא מספר לי. מתראיין אבל לא מתקבל. הוא מאשים את כולם-  הבוסים הקודמים. מקום העבודה. כיווני רוח. עכו"מ.

אני מסתכל על התמונה שלו בווטסאפ - הוא כורע ברך, מחזיק אשכול ענבים ליד איזה כרם ומחייך למצלמה.

אני תוהה איך זה קרה. איך הוא הגיע למצב שהוא כורע ברך ליד כרם, ואוחז באיזה אשכול. חופן אותו. חופן אשכול ומחייך למצלמה. איך זה לעזאזל קורה?

זו בטח חברה שלו צילמה. זה הרמז הראשון. אבל עדיין. איך בדיוק? זו היא שאמרה לו - "לא מאמי, תכרע ברך, ממש תרד נמוך, נמוך, נמוך, יופי....עכשיו תחפון. תחפון ת'אשכול מאמי, מעולה מעולה! עכשיו חייך אליי מאמי!!!"

זו אופציה אחת.

אופציה אחרת, זה שהוא היה היוזם. הוא אמר "מאמי צלמי אותי פה. צלמי אותי כשאני ככה, ככה, ליד הכרם. רואים בתמונה כמה האשכול מרשים? רואים כמה הוא סגול ועסיסי?".

באותו לילה הם בטח הזדיינו כמו שפנים.

או אולי שועלים.

או כמו חיה כלשהי שאוכלת ענבים.

או שהוא עדיין בתול.

לא ברור לי איך מגיעים למצב של תמונה כזו, אבל מה? ברור לי לגמרי למה הוא לא מוצא עבודה.

----

מה שלומי?

תודה שאת שואלת. תקופה של שינויים ותחבורה ציבורית. מזג אוויר מעולה עם פחות מדי גשם. אני מרגיש טוב ורע לחילופין. יפה ומכוער, פעם ככה, פעם ככה. פעם זו אלוהים שמריירת עליי מלמעלה, ולפעמים היא משתינה עליי בקשת, ולפעמים גם בלי קשת. את יודעת כמה שאני אוהב את החורף.

איך לא מעצבים יותר מקלחות בצבע זהב? זה לא מתבקש?

התחבורה הציבורית יעילה ממה שהיית מצפה, ולא יעילה בדיוק כמו שהיית מצפה. 

אני מקווה לחזור לעשות כושר. היעדר הכושר שלי מתאזן עם כמות השיער שצומחת לי פה ושם. אז סך הכל יש איזון. הכל ZEN.

אני קורא ספר על זן כבר הרבה זמן. לפחות  4 או 5 שנים. אני בעמוד 5 בערך.

הוא מסביר שזן פעם היו לומדים בדרך הקשה. התלמיד היה יושב ומנסה לבד. בלי הדרכה. תנסה להגיע להארה יא מאניק. בהצלחה.

אחת לכמה זמן היתה פגישה עם המאסטר שהיה נותן כיוונון קטנטן - אתה יושב לא נכון, או תנשום יותר ככה ולא אחרת. וזהו. תחזור עוד כמה חודשים.

אני לא יודע אם זה מלמד זן או מלמד דבקות במטרה. הספר נכתב על יסוד שורת הרצאות, כי הבינו שבמערב, כח רצון זה לא משהו, ואנשים רוצים לדעת מראש שיש מפת דרכים סדורה ומאורגנת. 

במילים אחרות, אני רוצה הארה וזימון ל-calendar, כדי לוודא שההארה לא מתנגשת לי עם תוכניות אחרות.

---

אז בקרוב שוב עובר מקום עבודה. אני לא נועז. אני לא גמיש. אני לא איש נדודים. אני שלם (יותר) עם מי שאני.

אני מחפש בית חם וכיסא נוח. תה וביסקווטים.

חזה יפה וכוס טעים.

ואשמח לזכות בכשרון מוזיקלי נדיר. ואם לא, אז אחלה מערכת בסלון.

----

אז זה שלומי.

נדמה שהרבה זמן לא דיברנו.

אולי מאז הדיק פיק האחרון.

לא חסמתן נכון?

בעבר הייתי מכבד. לא צם אבל נזהר. סרטים, אם בכלל, צופה בווליום נמוך. חלון סגור. לא אוכל בפרהסיה, ושותה מבקבוק, וגם את זה עושה בפינה, לא באמצע הרחוב. בכלל אני נזכר בילדות שלי, ואני חושב שגם אנחנו כחילונים היינו מעורבים יותר. אם לא היינו בבית הכנסת בראש השנה, היינו לידו. היינו עם חולצות לבנות. זה היה חלק מאיתנו. זה השתנה, ואני לא חושב שבאשמתנו.

מעולם לא חיבבתי את המראה של האנשים בחוף הים שמשתזפים בכיפור, או בסיפורי הקיבוצניקים מהצבא שהיו מספרים על חגיגות בשר סביב הכנרת. אני גם כנראה לא אהיה מאלו או מאלו גם היום, אבל בכל זאת, משהו בדינמיקה השתנה.

הכבוד ההדדי שנעשה מבחירה בעבר, הפך לכבוד חד צדדי ובכפייה. גם בדת גם בפוליטיקה. תשמרו את הפוליטיקה מחוץ לצבא אמרו לנו ושינו את דעתם כשהתהפכו היוצרות, ואני בכלל לא מתחיל לדבר על מגזרים דתיים וחרדים. לכן, אני אומר היום, "לא תודה". לא אעשה מאמץ לא לכבד, אבל לא רואה את עצמי יוצא מדרכי לכבד. אולי מישהו ספציפי, אבל לא ציבורים שלמים. עם הטעות הזו כבר סיימתי.

הסברתי לחבר לעבודה, "אלוהים אמר לי שאין צורך שאצום".

"עשית 3 שנים צבא ו-20 שנה מילואים אחינו. את שלך עשית".

ככה הוא אמר לי.

אבל החבר לעבודה לא מאמין לי שזה מה שאלוהים אמר לי. או שבכלל דיברנו.

וכמו שכולנו יודעים, אנשים שאין להם אמונה, קשה לשכנע.